פתאום הכל מואר. זה קצת מוזר. אחרי שהתרגלתי לחושך וכבר הבנתי
שאין לי מה לחשוש ממי שמסביבי.
עיניים גדולות וחומות בוחנות את כולנו. מעניין מי יבחר עכשיו.
יד גדולה וחזקה אוחזת בנו אחד אחד. בוחן ומחזיר.
חלק רוצים כבר לצאת. מחכים לרגע, לאוויר, למגע, להרגשה של
השמש. ואני לא מבין ממה הם מתלהבים. אני שמח פה. שקט לי, אני
נקי, יש פה אפילו ריח קצת טוב...
בכל מקרה אחר כך חוזרים לכאן. מריחים טוב יותר אבל סחוטים טוב
טוב. היו גם כאלה שיצאו כל-כך הרבה פעמים עד שבסוף כבר היו בהם
חורים. ואחר כך, הם לא חזרו. או שהם היו נשארים בפנים להרבה
מאוד זמן.
הותיקים מספרים שפעם בשנה, כמו ביום חג, הכל מואר אבל למשך זמן
ארוך. ביום הזה, לפי הסיפורים, אוספים כל אחד בנפרד מלטפים
אותו ומיישרים אותו. ואז מוצאים לו את בן הזוג איתו נולד
להתקיים. ביום הזה קורה לפעמים שהחולים באמת לא נכנסים בחזרה
ולא רואים אותם יותר. ולפעמים אלו שאין להם בן זוג גם נעלמים.
אני ממש מפחד גם לצאת ולא לחזור. די נחמד לי פה עם כל החברה
מסביב, ובמיוחד איתה.
וחוץ מזה אני עדיין לא התגברתי על הפעם האחרונה שיצאתי. זה היה
פשוט מפחיד!
אני נבחרתי, הסתנוורתי, ולחץ האוויר היה מפתיע.

פתאום, תפסו אותי חזק ומתחו אותי לכל הכיוונים, והלבישו אותי
על רגל שמנמנה.
אחר כך נכנסתי יחד עם הרגל לתוך נעל ספורט גדולה ומסריחה. ואני
לא הזכרתי את שאריות המזון שנדבקו אלי מהרצפה.
במשך יום שלם דרכו עלי, הלכו עלי, הזיעו בי. זה היה ממש נוראי.
והחום! הוא היה גדול!
פתאום השתנתה האווירה והתלכלכתי קצת למעלה באדמה. זה היה מוזר
אבל מדגדג.
אחר כך קרה אחד הדברים הכי נוראיים של אותו היום.
צעד גורלי אחד, ונכנסנו לתוך שלולית בוץ ענקית!
רק אחרי שלוש שעות השתחררתי מהרגל ואז נשארתי זרוק על הרצפה
שלושה ימים עד שנזכרו בי והכניסו אותי לסל גדול.
שם נשארתי עוד כמה שעות. קטן ובודד בין כל הצבעוניים
המלוכלכים, עד שהגיע הרגע בו נכנסתי למכונה.
אחרי שטיפת מוח והמון סבון, הכניסו אותי לסאונה יבשה. כבר
הרגשתי כמגיע לסוף ימי, אבל אז, בדיוק בסיבוב האחרון פגשתי בה.
היא הייתה שם, מסוחררת ומקווה לטוב, בדיוק כמוני. כל-כך שמחנו
לראות אחד את השניה אחרי זמן רב של פירוד.
אחר כך ליטפו אותנו קצת, והחזירו אותנו למגרת הגרביים.
ההבדל היחיד והטוב ביותר היה, שהפעם כשחזרנו לחושך, לא היו לנו
דאגות.
ומאז אנחנו חבוקים זה עם זו, והכל חזר להיות שקט ורגוע.