[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







סלע מדור-חיים
/
מחסום כתיבה

אצבעותיו הקישו במלוא המרץ על מקשיה הנוקשים של מכונת הכתיבה.
צלילי התקתוק הקצבי של המנופים שקיפצו מתוך המניפה והטביעו, כל
אחד בתורו, אות אחר אות על גבי הדף, הפכו למוזיקה ערבה בעיני
רוחו. אח! איזה תענוג נפלא!

בשלב הזה בוודאי אתם שואלים את עצמכם: מכונת כתיבה, וכי למה?
הוא (מי שזה לא יהיה, איך קוראים לו, דרך אגב?) לא שמע אף פעם
על מחשב? על מעבד תמלילים? באיזו תקופה הוא חי?
אז ככה: משה (שם בדוי) חי עכשיו ממש, וכל זה קרה אולי לפני
שבועיים בערך. וכן, הוא הכיר מחשבים, וכמו כולם נהג להשתמש
במיקרוסופט וורד ולגדף את המחשב תוך כדי, עד שלפני מספר חודשים
נכנסה מכונת הכתיבה לחייו. הוא מצא אותה במקרה, כשהציץ בחנות
שהכילה מיני גרוטאות, עתיקות וסתם חפצים מיד שנייה. הוא ראה את
המכונה בחלון הראווה ומשהו בה משך אותו באופן מידי.
"דה! זה עובד טוב מאד", אמר המוכר במבטא רוסי כבד. "תראה", הוא
הקיש על האות דלת, ומנוף זעיר קיפץ בעליצות אל עבר המקום בו
אמור היה להימצא הדף. "זה מאה חמישים. אני עושה לך מבצע, נותן
לך במאה. דה?"

מה מצא חן בעיניו כל-כך במכונת הכתיבה המרופטת הזו? קשה
להסביר. אולי איזה מין פרץ נוסטלגיה לתקופה שלא הכיר. אולי
קיבל את ההשראה מדמותו של סטפן ג'י קנל, מקליד על מכונת הכתיבה
בסיומן של סדרות טלוויזיה ידועות לשמצה משנות השמונים, מי
יודע. הוא חשב כנראה שיש איזה קסם בהתעקשות לעבוד על מכונת
כתיבה מיושנת, כזו בה הדרך היחידה לתקן טעויות היא באמצעות
מחיקת אותיות בסימני איקס. הוא לא יהיה כך כמו כל רבבות
הסופרים שיושבים וכותבים מול מסך המחשב. הוא יהיה ייחודי. כמו
אותו זן נכחד של סופרים שהולך ונעלם.

כמה שעות לאחר מכן המכונה מצאה את עצמה במקום של כבוד על שולחן
כתיבה קטן בחדרו. וכך נחה לה כאבן שאין לה הופכין במשך קרוב
לחודשיים. דבר ראשון לקח לו זמן למצוא סרט דיו שיתאים למכונת
כתיבה ענתיקה שכזו. "כבר לא מוכרים כאלו" אמרו לו בכל מקום בו
חיפש. לאחר שסוף סוף מצא סרט דיו, התברר לו שהאות דלת אכן
פועלת מצוין, אבל אותיות אחרות לא בהכרח מגיבות באותו האופן.
למד לדוגמה התגלתה כממש עקשנית וסירבה לזוז, ולאלף הייתה נטייה
כרונית להסתבך עם הריש. אבל הוא התעקש להביא את מכונת הכתיבה
היקרה שלו (אחרי הכל, מאה שקל הם גם כסף) למצב שמיש, ואחרי
אינספור ניסיונות שכנוע עדינים ולפעמים גם לא כל-כך עדינים,
הלמד ממש חזר למוטב וגם האלף והריש הפסיקו להסתכסך ביניהם.

וכך, מוכן ומזומן לסיבוב ניסיון ראשון, הוא הפשיל את שרווליו,
גלגל גיליון ניר לבן לתוך המכונה וניגש לעבודה. ואז קרה דבר
מופלא. כבר למעלה משנה הוא לא כתב דבר. מחסום כתיבה, יש
שקוראים לזה. לעיתים היה יושב שעות ונועץ מבט במסך הריק.
וכלום. מדי פעם היה כותב איזה משפט או שניים ואז היה נתקף
תחושה של גועל אל נוכח אוסף הקלישאות המהוה הזה והיה דואג
להשמיד כל זכר לניסיון העוועים הנואל. ועכשיו, כשהתיישב אל מול
איימי (כך קרא לה, על שם האותיות אי-אם שהוטבעו עליה, שם היצרן
כנראה), המילים נשפכו להן כאילו מעצמן.

כעבור כשעה לאחר מכן הוא אחז בידיו את דפיו של הסיפור הקצר
הראשון שלו מזה למעלה משנה. עיניו עברו שוב על האותיות
השחורות. "אח, איזה סיפור!" הוא התמוגג מרוב אושר. כל מילה
במקום! סוף סוף סיפור ראוי באמת יוצא תחת מקלדתו.
הוא מיד שב והתיישב אל מול איימי האהובה שלו והמשיך לתקתק
במלוא המרץ. במשך ימים המכונה לא נחה, וסיפור אחרי סיפור נכתבו
להם. אפילו בלילה, בשעה שישן, קולות התקתוק עוד הדהדו ממנה.

כך, כעבור שבוע בערך, הוא ערם ערימה מכובדת של סיפורים, שירים
ומחזות. עכשיו כל מה שנותר לו היה להוציא אותם לאור ומכאן,
השמיים הם הגבול. "הי, רק שניה!" הוא שמע לפתע קול דקיק מעבר
לכתפו. הוא הסתובב וראה את ג'ימיני הצרצר. אותו צרצר מעצבן
שהיה קוטל כל סיפור שכתב במשך שנה שלמה בקולו המאנפף. "מה
עכשיו?" שאל אותו משה, "מה אני צריך אותך עכשיו? אתה לא קיים!
הביקורת שלך לא מעניינת אותי יותר! אני ואיימי כתבנו את
הסיפורים הנפלאים ביותר בעולם. אז עוף לי מהעיניים לי בבקשה
לפני שאני מועך אותך בספר הזה!"
"אבל, אבל... אני חושב שכדאי שתדע..."
"ש... קישטה! לא מעניין אותי מה אתה חושב! אני עומד לפרסם את
יצירות המופת שלי, אלה סיפורים נפלאים! נהדרים! הפעם אתה לא
תקלקל לי את החגיגה, חרק מעצבן!"
"אבל, רק שניה... לפני שאתה מועך אותי... מאד חשוב שתדע...
סיפורים מאד יפים יש לך אבל..."
"לא רוצה לשמוע. אני סופר עד שלוש ואתה עף או שאני מועך אותך
עם הספר הזה".
"כדאי ש..."
"אחת".
"תפתח את הספר".
"שתיים".
"בעמוד 167".
"שלוש".
כשהרים את הספר, נפתח כאילו מעצמו באותו עמוד. משה (שם בדוי,
להזכירכם) עמד המום ופעור פה מול הספר שקנה, אך כמו רוב הספרים
בספרייתו, טרם הספיק לקרוא. עיניו עברו על המילים בעמוד שנפתח,
וכל מילה הכתה בו כפגיון. מבטו נע ודילג בין עמוד מאה שישים
ושבע בספר לבין הדף העליון בערמת הדפים המודפסים שנחו בצד
השולחן.
"מה לכל הרוחות..."
כל מילה, כל משפט, היו זהים. עד הפסיק האחרון.
"מה קורה כאן?"
"זה מה שרציתי לומר לך".
"אז סיפור אחד יצא קצת דומה לסיפור שמישהו אחר כתב פעם. אז מה
זה אומר? יש לי כאן עשרות סיפורים אחרים שכתבתי".
"אבל המחזה? זה שמתחתיו בערמה?" אמר הצרצר בעליצות מתגרה.
"כן, מה איתו?"
"על סיפור ליל קיץ של שייקספיר שמעת פעם?"
"אוי לא! לא יכול להיות. אבל..." הוא היה אדום מכעס.
הוא דפדף בערימת הסיפורים ושלב סיפור באקראי מאמצע הערימה. "אל
תגיד לי ששייקספיר כתב גם את זה".
"אה, זה? לא. ברור שלא", ענה לו ג'ימיני.
"אז באיזה ספר זה התפרסם? תענה לי, חרג'וק, לפני שאני מועך
אותך!" אמר כשהוא מנפנף לעומתו את הסיפור בהתרסה.
"בשום ספר", ענה הצרצר.
"אז... לפחות את הסיפור הזה אף אחד לא כתב קודם...?"
"זהו ש... לא בדיוק."
משה חש שראשו עומד להתפקע מסערת הרגשות שהתחוללה בתוכו. כעס,
פחד, תדהמה, עצב... "למה אתה מתכוון, לא בדיוק?"
"תיכנס לאינטרנט, לאתר 'במה-חדשה', סיפור מספר
תשע-חמש-ארבע-אפס-שתיים-שבע".
"לא!" הוא צרח "זה לא יכול להיות! וזה?"
"שבע-ארבע-תשע-שמונה-שש-אפס".
"והסיפור ההוא?" "שלוש-תשע..."
"די!" הוא צעק. "אני לא מוכן לשמוע יותר. שקט." הצרצר השתתק.
דממה השתררה בחדר. דממה מוחלטת, פרט לקול תקתוק חרישי שבקע
ממכונת הכתיבה.
"מכונת הכתיבה הזאת, היא מקוללת", בקולו היה עתה פחות כעס
ויותר ייאוש.
"לא, זאת לא מכונת הכתיבה", ניסה הצרצר להסביר.
אבל משה כבר היה בדרכו אל מכונת הכתיבה. הוא הרים אותה והטיח
אותה בכוח על הקיר.
המכונה שכבה עתה מעוכה, כשחלקה התחתון פונה כלפי מעלה. כתובת
שהוטבעה בתחתיתה הייתה עתה גלויה לעיניו: "אינפינייט מונקיז".
קולות התקתוק המשיכו לבקוע מהמכונה. מאיפה מגיעים הקולות האלו?
שאל את עצמו. הוא ניגש אל המכונה המעוכה, שהתפרקה לשנים כשנגע
בה. בתחתית המכונה, מתחת לכל המקשים והמנופים הוא ראה אותם.
אינספור קופים זערוריים, בטורים מסודרים, יושבים מול מכונות
כתיבה זערוריות כשלעצמן ועדיין מתקתקים במלוא המרץ.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
ב-2010 נוכל
לבקש מהמחשב
שימציא סלוגן
בעצמו.
ב-2020 נוכל
לבקש מהמחשב
שימציא לאישתי
שעכשיו קוראת לי
לזרוק את הזבל
ולהשכיב את
הילדים לישון,
פיתרון.


תרומה לבמה




בבמה מאז 12/6/04 22:57
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
סלע מדור-חיים

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה