עבודה סמינריונית שהוגשה לד"ר גלעד פדבה ולד"ר דויד לוין
במסגרת הקורס "תקשורת כתרבות" של האוניברסיטה הפתוחה.

ציון: 88

הציון לא בשמיים וגם לטעמי האישי העבודה יצאה צהובה מדי. אבל
אני מקווה שלפחות היא מעבירה את המסר.

הקדמה

לרוב, כאשר עוסקים במושג פורנוגרפיה, נעשה עיסוק זה בצורה
שלילית מאוד. הפורנוגרפיה גוררת אחריה קונוטציות של ניצול
ואונס ומעוררת אצל אנשים רבים שאט נפש ואף פחד. בין תקופות
ותרבויות שונות השתנה מאוד מושג הפורנוגרפיה ועבר גלגולים
רבים. אם במאה השמונה עשרה נחשב המרקיז דה סאד למטורף בגלל
הספרות מלאת האלימות המינית שכתב, במאה העשרים הוא נחשב לגאון
ואילו הפורנוגרף הוא תעשיין תאב בצע שאינו נרתע מלשדל נשים
תמימות לקיים יחסי מין אל מול המצלמה בעבור כסף.

איתן גוטמן מגדיר את הפורנוגרפיה כהצגה או תיאור של קיום יחסי
מין או פעילות מינית כלשהי שנבדלת מן הארוטיקה, זאת אומרת מן
התכנים המיניים הלגיטימיים יותר, בכך שהיא נותנת לאקטים
המיניים מקום רב על חשבון עלילה ומציגה אקטים מעוותים שאינם
תואמים את ההתנהגות המינית האנושית, ואומר כי הבעיה
בפורנוגרפיה הוא ההקשר שבו מופיעים אותם אקטים (גוטמן, 2005).

הגדרה זאת אינה מכסה את כל אותם התכנים שהוגדרו או עדיין
מוגדרים כפורנוגרפיים. סיפוריו של המרקיז דה סאד לדוגמה הם
בחציים טקסטים פילוסופיים אשר נותנים במה לדרך החיים הליברטנית
רודפת התענוגות אשר אכן הייתה חיה וקיימת ואפילו מהווים התרסה
מחאתית כנגד ערכי המוסר הפוליטיים כמו גם הספרותיים של אותה
תקופה (רינון, 2003). קיימות דוגמאות לכך גם בקולנוע
הפורנוגרפי, הסרט les Petites écolières (Claude
Mulot, 1980) הוא קומדיה פורנוגרפית המעניקה מקום רב לעלילה
ולדמויות ובכל זאת נדחק לשוליים ויוצריו נרשמו בכתוביות הסרט
בשמות בדויים על מנת שלא יישאר ככתם עבורם. Hell on Heels
Armstrong (Brad, 1999) הוא אמנם סרט חסר עלילה אך הוא מעניק
מקום רב לצילומים אסתטיים ואמנותיים בדומה לסרטי קולנוע רבים
שהיו מחוסרי עלילה ועיקרם היה בדרכי המבע כמו רבים מסרטיו של
אנדי וורהול לדוגמה. הסרט הצרפתי Anatomie de l'enfer Breillat
(Catherine, 2004), שאינו מוגדר כלל על ידי יוצרת הסרט
כפורנוגרפי אלא כדרמה ריאליסטית העוסקת בקונפליקטים מיניים,
יצר שערורייה רבה סביבו, נקטל על ידי המבקרים כפורנוגרפיה
בתחפושת קולנועית וכלל צנזור כמה קטעים ממנו בזמן הקרנתו
בישראל למרות חשיבותם של קטעים מסוימים אלו לעלילת הסרט. סרט
זה איננו פחות דרמטי מהסרט הגרמני Das Tom Tykwer  (Perfum,
2006) אשר מציג בסופו אורגייה המונית, אולם האחרון מביט על
האקטים המיניים מלמעלה ובעצם מרחיק אותם מן הצופה ובכך אינו
נופל למשבצת הפורנוגרפית.
דוגמאות אלו מראות כי הסלידה ממה שמוגדר כפורנוגרפי איננה על
בסיס של אנינות טעם אלא רתיעה מן האקטים המיניים המפורשים
עצמם, גם כאשר ההקשר שבו הם מתקיימים נחשב לגיטימי בכל מקרה
אחר.

ריימונד ויליאמס מסביר כי תכנים תרבותיים שוליים חודרים אל
המיינסטרים כאשר הם משחקים על פי החוקים של התרבות ההגמונית,
השלטת. זאת אומרת שהם מקריבים משהו מעצמם על מנת להתקבל
בזרועות פתוחות אל הכלל (ויליאמס, 1991). רעיון זה מסביר את
החלוקה שבין אמנות לתועבה. התרבות ההגמונית היא שקובעת מהו
הגבול שבין מותר ואסור בהצגת המין. אקטים כגון חדירה או מין
אוראלי הם מוקצים מן הקולנוע כיוון שאינם עונים על הדרישות
התרבותיות בנוגע לתכנים ארוטיים או רומנטיים. ולכן על מנת
להיכנס אל תחום המיינסטרים על אקטים אלו להימחק. את ההבדל
העצום שבין שני התחומים ניתן להבין כבר מעצם שמם: בעוד
הארוטיקה קרויה על שמו של ארוס, אל האהבה היווני, המילה
פורנוגרפיה מגיעה מן המילה היוונית פורנה, זונה. אלא שהמוסכמות
החברתיות בכל הנוגע לעירום או למערכות יחסים אינן טבעיות
במקורן אלא הן תכנים תרבותיים מובנים, והארוטיקה בקולנוע
ההוליוודי קשורה באדיקות לתרבות הצריכה ולסמלים שהיא רוצה
למכור (אילוז, 2002). מכאן שגורמים אלו משפיעים על החלוקה
המסורתית שבין ארוטיקה לפורנוגרפיה.

הטאבו בנוגע לייצוגי המין אינו פוגע בהכרח בתעשיית הפורנו.
בריאיון לעיתון גלובס, מדבר סטיבן הירש, מנכ"ל אימפריית הפורנו
Vivid על הסתירה הזאת שבין הצריכה לגינוי. הירש טוען כי הטאבו
החברתי על פורנו למעשה פועל למען התעשייה כיוון שהוא מונע
מהאולפנים ההוליוודיים הגדולים לעשות שימוש בתכנים האלו ובכך
משאיר אותם לחברות הפורנו ומושך קהל, כמו כל דבר אסור אשר יוצר
סקרנות (גלובס, 2006). למעשה, אומר הירש, החברה זקוקה לתחום
שאותו היא מגנה.

רם ריבלין ממפה את שתי הגישות הראשיות המתנגדות לפורנוגרפיה:
ראשית האגף השמרני, הימני, המתייחס אל הפורנוגרפיה כאל "משחיתה
את המוסר" או "מעוררת תאוות בשרים טמאה", מאשים אותה בהעדר
אמפתיה חברתית עקב חיי יצר והפיכת אנשים לאמצעים.
לפי גישה זו הרצון לצרוך פורנו אינו אמיתי אלא נובע מחולשת
הרצון. אגף זה מתייחס אל הפורנוגרפיה כפוגעת בכללי הצניעות
החברתיים, רובם דתיים במקורם. מן האגף הפמיניסטי, בשמאל, נטען
כי הפורנוגרפיה מציגה אקטים של השפלה ודיכוי נשים. הפורנוגרפיה
מגשימה פנטזיות גבריות בחברה פטריארכלית, נשים ממלאות תפקיד של
זונות השואבות עונג מריצוי גברים ומכאן הסכנה לעידוד אונס
(ריבלין, 2003).

על המאבקים האידיאולוגיים סביב תעשיית הפורנו אפשר ללמוד מן
הסרט הדוקומנטרי "בתוך גרון עמוק" (Bailey & Barbato, 2005)
המנתח את המאבקים המשפטיים והתקשורתיים שנוצרו סביב הסרט
הפורנוגרפי "גרון עמוק" (Gerard Damiano, 1972). בתחילת דרכו
אל אולמות הקולנוע נתקל הסרט בהתנגדותו של הממסד האמריקאי שראה
בו עידוד לחוסר מוסריות והפקרות ללא תכלית. (אחת מטענותיהם
למשל הייתה כי אישה שתצפה בסרט עלולה לטעות ולחשוב כי ההנאה מן
הדגדגן היא נורמאלית.) שנים מאוחר יותר, נפתחה חזית חדשה כנגד
הסרט, התנועה הפמיניסטית ראתה בו, בתור הסרט הפורנוגרפי המדובר
של כל הזמנים, סמל לניצולן של נשים וכמעודד אלימות כנגד נשים
(בין השאר הצטרפה אליהן כוכבת הסרט לינדה לאבלייס וטענה כי
למעשה נאנסה להשתתף בו אולם טענות אלו מעולם לא הוכחו).

שתי הגישות שונות מאוד כיוון שבעוד האחת נובעת מתוך מקורות של
אמונה שניסיון להתווכח אתה הוא בעצם כרטיס כניסה לתוך ויכוח
תיאולוגי, הגישה השנייה מתקוממת אל מול הפורנוגרפיה מתוך טענות
חברתיות, חילוניות וארציות יותר. תומכי הפורנוגרפיה מן הסתם לא
ינסו להתווכח עם דעתה של הקבוצה השמרנית כיוון שלו היו מאמינים
בערכי המוסר בעלי אופי של דיכוי מיני שעליהם מושתת ההתנגדות
הזאת לתעשיית מין הרי שלא היו תומכים בה מלכתחילה. אולם אל מול
טענותיה של הגישה הפמיניסטית (או יותר נכון, זרמים מסוימים
בפמיניזם), הרואה בפורנוגרפיה כלי לדיכוי נשים, יכולים אנשים
אלו לטעון כי קיימות סיבות שונות לחלוטין לצפייה בחומרים
פורנוגרפיים ולאו דווקא הרצון להנחית נשים.

דוגמה לטענה מסוג זה היא האמירה כי הפורנוגרפיה מספקת לאנשים
מסוימים דרך להתמודד עם צרכים מיניים אשר אינם מסופקים בכלים
המקובלים שמציעה החברה, למשל הציבור ההומוסקסואלי שהחוסר
בתכנים תרבותיים מספקים עבורו מוצא פתרון בדמותה של
הפורנוגרפיה אשר הפכה עבורם כמעין מרכז תרבותי להתלכד סביבו
ואמצעי לחלוקת חוויות או מאוויים משותפים (Waugh, 1995).
לרבים אחרים הפורנוגרפיה היא כלי אשר יכול ללמד אנשים על
אפשרויות מיניות לא קונבנציונאליות כגון מין אנאלי, מין
קבוצתי, יחסי שליטה וכו' ובכך לספק גיוון לחיי המין שלהם
(Califia, 1988). בסרט "בתוך גרון עמוק", לדוגמה, טוענים יוצרי
הסרט כי יצרו אותו במטרה ללמד את הציבור האמריקאי על דרכים
מוצלחות יותר לסיפוק אישה מאשר חדירה וכהוכחה לכך הם מצטטים את
השופט שדן בתיק ששאל "מה זאת אורגזמת דגדגן?"

שתי טענות אלו מייצגות אנשים אשר מגיעים אל הפורנוגרפיה מנקודת
חולשה מסוימת, הם מחפשים דרך לפתור את החסכים שבחייהם, אולם
ברור כמובן כי לא כל צופי ומשתמשי הפורנוגרפיה משתמשים בה על
מנת לשנות את חייהם או כדי לפתור בעיות מיניות כלשהן. צופים
רבים עושים זאת פשוט עבור ההנאה שבצפייה. רבים ממתנגדי
הפורנוגרפיה בוודאי יטענו כי ז'אנר זה הוא נחות מאוד ועל כן
עצם העובדה שאנשים צופים בו למטרה בידורית הוא בעייתי אלא
שאחרים יטענו כי הפורנוגרפיה איננה בהכרח נחותה יותר משאר
צורות הבידור והאמנות הקיימות. אמירה מסוג זה היא זו של סוזן
סונטאג' האומרת שעבור אנשים מסוימים הפורנוגרפיה היא כלי ביטוי
אמנותי לכל דבר, וכדוגמה לכך עוסקת בחוסר ההבדל בין הגירוי
המיני שעלולה לגרום היצירה הפורנוגרפית לבין פרץ האדרנלין
שייגרם בעקבות קריאת ספר מתח (Sontag, 1969). בסרט "בתוך גרון
עמוק" אומר התובע במשפט כנגד יוצרי "גרון עמוק" כי אנשים אלו
אינם שחקנים או יוצרים אלא סרסורים וזונות ובכך מבטא חוסר
יכולת לקשר בין הפקרות לאמנות. אולם יוצרי הסרט טוענים שהם
בעצמם חיים חיי הוללות ולכן ישנה אמירה אישית בסרט. לינדה
וויליאמס מוסיפה על כך ומטשטשת את הגבול שבין הפורנוגרפיה
לקולנוע. לטענתה, אין הבדל בין שחקנית המזייפת עצב או שמחה
לבין שחקנית בסרט פורנו המזייפת אורגזמה או כאב. כמו כן היא
מסבירה שהקורבן שאותו מעניקה שחקנית הפורנו בעבור הסרט אינו
שונה מן הקורבנות שמעניקים שחקנים ושחקניות ביצירות קולנוע
וטלוויזיה לגיטימיות לחלוטין (Williams, 1989). כדוגמה לכך
אפשר לציין את צוות השחקנים בסדרה הישראלית זינזאנה (בוזגלו,
1999) אשר היה מבצע בעצמו חלקים רבים מקטעי האלימות בסדרה אולם
איש לא קם ופנה כנגד דברים אלו והאלימות לא ערערה על החופש
האמנותי של הבמאי חיים בוזגלו. נקודת מבט זאת היא בעלת חשיבות
רבה כיוון שהיא מעלה את שאלת זכות קיומה של הצנזורה כלפי תכנים
מיניים בעולם שבו תכנים אלימים מציפים את מסכי הקולנוע
והטלוויזיה (למיש, 2002). למרות שישנו ויכוח ציבורי רחב בנוגע
לאלימות בטלוויזיה העובדה היא שעדיין אפשר לראות אנשים נרצחים
בטלוויזיה בשעות הצהריים בעוד שפורנוגרפיה לא נמצאת בשידורי
הטלוויזיה גם בשעות הקטנות של הלילה שבהן ילדים בדרך כלל
ישנים. נראה שהפורנוגרפיה מאיימת יותר בקיומה מאשר האלימות.
מדוע הצפייה במין היא שערורייתית יותר מן הצפייה ברצח?

נעשו כמה מחקרי מעבדה שבדקו את השפעת הצפייה בתכנים מיניים על
תוקפנות כדוגמת סדרת מחקרים שבהם הרגיזו קבוצת סטודנטים, גברים
ונשים בתחילת שנות העשרים לחייהם, ששימשו כנבדקים ולאחר מכן
חילקו אותם לשתי קבוצות, קבוצה אחת צפתה בחומר פורנוגרפי רך
ואילו הקבוצה השנייה לא. לאחר מכן ניתנה לנבדקים משתי קבוצות
הניסוי האפשרות להתנקם במי שהרגיז אותם באמצעות מכות חשמל.
נמצא שהנבדקים מן הקבוצה הראשונה שצפו בפורנו רך נתנו פחות
מכות חשמל מקבוצת הביקורת (Baron, 1974, 1979; Baron & Bell,
1973, 1977).

ממחקרים אלו ניתן להבין כי צפייה בפורנוגרפיה מפחיתה צרכים
אלימים אך מצד שני הראו מחקרים אחרים שנעשו באותה השיטה על
אותה אוכלוסייה (וכך גם המחקרים הבאים) שרמות גבוהות יותר של
עוררות מינית, למשל לאחר קריאת חומר פורנוגרפי או צפייה בסרט
המראה יחסי מין מפורשים הנבדקים צפויים להראות יותר תוקפנות.
במחקר של זילמן על פי אותה התבנית, חילק זילמן את הנבדקים שלו
לשלוש קבוצות - קבוצה אחת צפתה בתחרות אגרוף, השנייה צפתה
בחומר פורנוגרפי והשלישית בסרט דוקומנטרי. שתי הקבוצות
הראשונות אמנם הראו תוקפנות רבה מאוד לעומת קבוצת הביקורת
שצפתה בסרט דוקומנטרי לא אלים, אולם באופן מפתיע הקבוצה שצפתה
בתכנים פורנוגרפיים הראתה יותר תוקפנות מן הקבוצה שצפתה בקרב
האגרוף (Zillman, 1971).

מנתונים אלו נראה כי בעוד פורנוגרפיה רכה, כזאת המציגה רק
עירום, מרככת את צופיה, ופורנוגרפיה סולידית פחות המציגה יחסי
מין היא כבר מעורר אלים מאוד. זילמן מסביר את התוצאות בעזרת
"מודל שני הרכיבים", שלפיו החשיפה לגירויים מיניים מגבירה את
העוררות ומשפיעה על מצבו הרגשי של הצופה. רמה מתונה מאוד של
תכנים מיניים תעורר גירוי מיני מתון אבל רגשות חיוביים חזקים
ולכן בדרך כלל תפחית תוקפנות. חומרים קשים יותר גורמים לעירור
מיני חזק ואצל צופים מסוימים להרגשת דחייה ולאי נעימות. רגשות
שליליים אלו עלולים לעודד תוקפנות (Zillman, 1984).

עד כאן מחקרים שעסקו בפורנוגרפיה נטולת אלימות, אולם מחקרים
נוספים שעסקו בפורנוגרפיה אגרסיבית יותר גילו כי החשיפה
לפורנוגרפיה אלימה מעלה את הנטייה לתוקפנות מצד גברים נגד
נשים.
במחקר שנעשה בצורה זהה לזו של זילמן משנת 71', רק עם שימוש
בפורנוגרפיה אלימה, נמצא שחשיפה לפורנוגרפיה מסוג זה מפתחת
עמדות סובלניות יחסית כלפי אלימות מינית אצל גברים וגם נשים
(Zillman & Bryant, 1984).

ניתן להבין מכאן כי הצפייה בתכנים מינים אכן מעוררת יצרים
אלימים בצופה אולם דונרשטיין הראה שדווקא האלימות בסרטים אלו,
ולא הפעילות המינית עצמה, הביאה את הנבדקים לעמדות סובלניות
יותר כלפי אונס. נבדקים חולקו לשלוש קבוצות - קבוצה אחת צפתה
בסרט אלים, השנייה בסרט פורנוגרפי אלים ושלישית בסרט פורנוגרפי
לא אלים, ולאחר מכן ענו הנבדקים על שאלות בנוגע לאונס. אלו
שצפו בשני הסרטים האלימים הראו ציונים הרבו יותר גבוהים בנוגע
ליחס סובלני לאונס והביעו נכונות רבה יותר לשימוש בכוח עבור
יחסי מין מאשר הקבוצה שצפתה בסרט פורנוגרפי לא אלים. מכאן כי
האלימות היא המחזקת התנהגות זאת (Donnerstein, 1983).

מצד שני, מה שכן חוזק במחקרים זאת ההנחה שפורנוגרפיה אלימה
יכולה לגרום לפיתוח עמדות אלימות כנגד נשים. לדוגמה, מחקר שבו
חולקו סטודנטים לשני קבוצות, ולפני כל קבוצה הופיע משתף פעולה
שהרגיז את חבריה - בקבוצה אחת היה זה גבר ובקבוצה השנייה אישה.
לאחר מכן חולקה כל קבוצה לארבע קבוצות קטנות יותר. הקבוצה
הראשונה צפתה בסרט נייטרלי, השנייה בסרט פורנוגרפי לא אלים,
השלישית בסרט פורנוגרפי אלים המציג אונס שבסופו נראתה האישה
כשהיא בוכה ומושפלת, וקבוצה רביעית צפתה גם היא בסרט אונס אלא
שבסופו האישה הנאנסת מחייכת ואף נראית כנהנית מן האקט. לאחר
הצפייה בסרטים ניתנה לנבדקים הזדמנות לתת מכות חשמל למשתף
הפעולה. לא נמצאה השפעה של הסרט כלפי משתף הפעולה הגברי אך
לעומת זאת הנבדקים שצפו בפורנוגרפיה אלימה נתנו מכות חשמל
חזקות יותר כאשר הייתה זאת אישה (Donnerstein & Berkowitz,
1981).

אם כן, לפורנוגרפיה אלימה אכן יש יכולת לעורר אלימות כנגד
נשים, אך מצד שני מחקרים מצאו שחשיפה מוגברת לאלימות תהפוך אדם
לאלים רק אם הוא בעל נטייה אלימה מוקדמת (Eron, 1982).
מכאן אפשר לשער כי דומה הדבר אצל צופי הפורנוגרפיה - נטייה
מוקדמת ליחס עוין לנשים תגבר בעקבות צפייה בפורנוגרפיה, אך
נטייה לא תיווצר כתוצאה ממנה.

גישה הפוכה לכך היא טענה בזכות הצפייה בפורנוגרפיה בשם "טענת
הקתרזיס" המתבססת על מושג הקתרזיס הפרוידיאני (freud, 1950),
העוסק בכלים לניקוז מכלול הרגשות המציפים את האדם. הטענה היא
שישנה השפעה לתרבות על יצרים אלו אצל האדם אך בניגוד לטענה שהם
מגבירים אלימות, גישה זאת גורסת כי צפייה בתכני מין ואלימות,
יש בה כדי לספק ולהרגיע צרכים שכאלה אצל אנשים בעלי דחפים
חזקים. אולם טענה זאת לא אוששה במחקרים (Nemes, 1992). מצד
שני, מחקרים על עברייני מין הראו דיכוי של חשיפה לגירויים
מיניים מגיל צעיר עלול ליצור התנהגות מינית אנטי חברתית בעתיד.
מכאן שאולי אין בפורנוגרפיה כדי לרפא עוינות מינית אך יש בה
כדי למנוע אותה (Berger, 1977).

אל מול מחקרים אלו, ולא משנה מהי עמדתם לגבי פורנוגרפיה, עומדת
טענתו של קנדל כי ניסויי המעבדה על צופי פורנוגרפיה אינם תקפים
כיוון שצופה מגורה ולחוץ שנאלץ לענות על שאלונים לפני שהגיע
לפורקן יביע מן הסתם עמדות עצבניות בעוד שמי שצופה בבית לא
נאלץ לרוב להגיע למצב של אי פורקן.
עוד גילה המחקר כי יש קשר בין נגישות לפורנו באינטרנט לירידת
מקרי האונס המדווחים באותו אזור ומכאן בעצם מעלה את הרעיון
שצפייה בפורנוגרפיה בבית עם האפשרות לפריקת מתח מורידה את סף
האלימות המינית ולא מעלה אותו בניגוד למה שמקובל לחשוב
(Kendall, 2006).

ממצא זה מתאים לממצאי מחקר בדנמרק שגילה כי לאחר ביטול
האיסורים על פורנוגרפיה ועליית נגישותה חלה ירידה במספר
התקיפות המיניות (Pines & Maslach, 1993). ממצא זה מאשר שכאשר
המחקר לא נעשה במעבדה מול אנשים היודעים כי מצפים מהם להתנהגות
מסוימת אלא בודקים נתונים מהשטח, נראה כי הפורנוגרפיה היא סוג
של פריקת מתחים. ההבדל העיקרי בין מחקרי המעבדה לבין איסוף
הנתונים מהשטח כמו במחקר האחרון הוא שמחקרי המעבדה בוצעו על
סטודנטים ללא קשר להרגלי הצפייה שלהם בפורנוגרפיה. באיסוף
הנתונים לעומת זאת לא נשלחו אנשים לצפות בסרטים פורנוגרפיים או
נחשפו לחומר פורנוגרפי בלי שהיו מוכנים אליו אלא רק נמדדו
שינויים חברתיים בעקבות ההתרה לאלו שכן מעוניינים לצרוך
פורנוגרפיה להגיע אליה, ולכן נעלמה האפשרות כי במחקרי מעבדה
צפו אנשים בעלי נטיות שמרניות בפורנוגרפיה, מה שגרם להם לאי
נוחות ומכאן לאגרסיביות.

מחקרים אלו יכולים להיות חיזוק לגישה השמרנית הרואה
בפורנוגרפיה גורם המשבש את מוסריותו של האדם בכך שהם מחזקים
יצרים אלימים בעבורו. חלקם יכולים להרחיק לכת עוד יותר ולומר
כי הפורנוגרפיה היא סוג של פרופגנדה פטריארכלית כיוון שהיות
ולרוב נשים הן האובייקט המענג בסרטים אלו אז התוצאה היא שנשים
נתפסות כסוג של שפחות. קבלתם של מחקרים שונים לחלוטין תחזק
דווקא את הטענות שלפיהן הפורנוגרפיה היא כלי לתיעול אנרגיה
מינית שלא למקומות הלא נכונים. אולם אף לא אחד ממחקרים אלו פנה
אל האדם המגדיר את עצמו כצופה פורנוגרפיה והציב מולו שאלות על
הסיבות לכך שהוא בוחר לצפות בתכנים אלו, וכמו כן מהן דעותיו
האישיות על הפורנוגרפיה.

שאלת המחקר

בעבודה זאת ברצוני לבחון כיצד משפיעה הצפייה בפורנוגרפיה בקרב
נשים על עמדותיהן כלפי שחקניות פורנו.

בנוסף לכך אנסה לבדוק מדוע הן צופות בפורנוגרפיה ואיך הצפייה
משפיעה על תפיסתן את עצמן כדי לנסות להשוות בין מה שהן מקבלות
מן הצפייה לבין יחסן אל אלו המייצרים את הפורנוגרפיה.

בחרתי בנושא זה כיוון שעניין אותי לדעת אם נשים אשר אינן
מחרימות את הפורנוגרפיה ועושות בה שימוש יראו נקודת מבט
ליברלית יותר כלפי הנשים העוסקות בפורנוגרפיה או שאולי גם הן
יראו בהן סוג של סוטות חברתיות.
הבחירה בנשים דווקא ולא בגברים מעניקה את נקודת המבט לאלו
המשתייכות למגדר הנחשב למנוצל בידי הפורנוגרפיה. דעתם של
נחקרים גברים אשר יאמרו כי הפורנוגרפיה איננה פוגעת בנשים
תילקח מן הסתם פחות ברצינות כיוון שהם אינם הקורבנות המדוברים
של התעשייה.

שיטת המחקר

המחקר התבצע בעזרת ריאיונות אישיים עם שתיים-עשרה נשים בנות
21-23, כולן יהודיות תושבות אזור השרון בעלות מצב סוציו
אקונומי בינוני-גבוה כדי לשמור על אחידות מסוימת בנתוניהן.
כולן כמובן צופות במידה מסוימת בפורנוגרפיה.

את התשובות שקיבלתי חילקתי לשבעת הסעיפים שבהמשך.

הרגלי צפייה

שאלת תדירות הצפייה מראה את ההבדל הראשוני שבין גברים לנשים.
בעוד שגברים רבים שאני מכיר הם אספני פורנוגרפיה או לפחות
צופים בה בתדירות גבוהה, אף אחת מן המרואיינות לא דיווחה על
צפייה אובססיבית בפורנוגרפיה. שתיים מהן דיברו על פעם בחודשיים
ואפילו שלושה, שלוש אחרות על אחת לחודש ועוד כשלוש על כמה
פעמים בשבוע. ארבע האחרות לא הצביעו על מספר ברור אלא טענו שזה
לפי צורך שבא והולך.

סטיבן פינקר (פינקר, 2005) טוען כי בגברים טבוע יצר מיני חזק
יותר מאשר בנשים. אם מקבלים טענה זאת אז היא יכולה להסביר
הבדלים אלו.

הארי ברוד (Brod, 1996) אומר שהפורנוגרפיה היא מוצר שנוצר עבור
גברים. העובדה כי נשים מסוימות מגדירות עצמן כצופות
בפורנוגרפיה סותרות כביכול את טענתו אבל באמת ניתן לראות כי
צפייה זאת אינה משתווה ברמתה לצפייה הגברית. חלק מהן אפילו
מכנות את עצמן צופות פורנו גם כאשר הן ממעטות מאוד בצפייה, אז
מה בכל זאת דוחף אותן לאותן פעמים מעטות שבהן הן עושות זאת?

אצל חלק מהן הצפייה בפורנו היא תוצאה של הקשר הזוגי או החברתי
שלהן, למשל קרן אשר צופה בפורנוגרפיה רק במהלך קיום יחסי מין
אך לא כצורך אישי שלה אלא יותר של החבר שלה, ואומרת שהם צופים
ביחד "כשהוא מבקש ממני, כשהוא רוצה".

הדס צופה אמנם לבד ועושה זאת למטרת הפגת שעמום בלבד, אך אוסף
הפורנו שהיא משתמשת בו שייך לחבר שלה והיא עצמה לא אוספת
פורנו.

טליה מספרת כי למרות שלעתים מעטות היא צופה לבד למטרות אוננות,
בדרך כלל הצפייה נעשית כגורם חברתי עם אנשים אחרים ובדרך כלל
לא מבחירתה.

כל השלוש (קרן, הדס וטליה) אומרות שלא כל כך משנה להן במה
לצפות, העיקר שזה לא יהיה "מגעיל מדי", ונראה שיש בצפייה
בתכנים אלו משהו מאיים מאוד שאינו מאפשר להם ליהנות מכל מה
שמציעה הפורנוגרפיה אלא רק מהחלקים הרכים מאוד שבה (והם כמובן,
מעטים מאוד).

אין זה מן הנמנע שהעובדה שרוב רובה של הפורנוגרפיה נוטה מאוד
לכיוון ההארדקור, זאת אומרת, לפורנו הקשה, שבשפה פשוטה איננו
מציג יחסי מין אלא זיונים ואינו חוסך צילומי תקריב של איברי
מין או אקטים אלימים, מרחיקה ממנה קהלים מסוימים.

גם בין הנשאלות שהראו פתיחות רבה יותר לפורנוגרפיה לא נתגלתה
אותה רמה של צפייה כמו אצל גברים. דניאלה, לדוגמה, משתמשת
בפורנו גם לצורך אוננות וגם כגורם חברתי ויש לה נטייה ברורה
ל"הארדקור" על כל סוגיו או כדבריה: "אם יש בזה זין ופות אני
אצפה בזה", והיא אומרת שהיא לא צופה יותר מפעם בחודש.

רעות, לדוגמה, אומרת שיוצא לה לצפות רק כפעם בשבוע או בשבועיים
אך היא משתמשת בפורנו לא רק לצרכי אוננות כשהיא לבד אלא גם
כגורם חברתי כשהיא עם חברים. כמות הצפייה האישית שלה
בפורנוגרפיה קטנה מאוד. רעות מקבלת מאוד את כל סוגי
הפורנוגרפיה למרות שעדיין קיימת אצלה הנטייה לחפש סרטים
סטרייטים יותר כיוון שזה הכי טבעי עבורה.

לא כל הנשאלות מציינות היצמדות למה שנראה טבעי או קרוב יותר
למציאות. דוגמה לכך היא נועה, בעלת נטייה חזקה לצפייה בסרטים
לסביים בזמן אוננות או יחסי מין למרות שהיא מנהלת חיי מין
הטרוסקסואליים. אך גם אצלה הצפייה מושפעת מאוד מבן הזוג שלה.

"בתקופה האחרונה לא יוצא לי לצפות בסרטים פורנוגרפיים אבל בעבר
יצא לי בתדירות של לפחות פעם בשבוע, בתקופות מסוימות אפילו
לדעתי פעמיים בשבוע... רמת הנגישות שלי לפורנו ירדה. פעם היה
לי חבר שהיה לו אוסף פורנו גדול והייתה לי אפשרות להיכנס לקובץ
במחשב ולראות את הסרטים מתי שאני רוצה ובזמינות מאוד גבוהה.
היום אין לי הזמינות הזאת כי אצלי במחשב אין ואני גם לא אוריד
את הסרטים למחשב שלי ולכן הזמינות ירדה... בשלב הראשוני, מובן
שזה היה יותר מיוזמת הצד השני אבל עם הזמן, כשקיבלתי איזשהו
ביטחון בצפייה, זה לרוב דווקא היה מצדי. אני ראיתי בזה יותר
איזשהו סוג של עניין, יכול שמאחר שלא היה לי את זה במקום אחר,
היה לי את זה רק אצלו אז לי הייתה יותר איזושהי סקרנות לצפות
בזה ולכן רוב הפניות בסופו של דבר הגיעו דווקא ממני".

דבריה של נועה מתקשרים מאוד לאלו של אנט קון (קון, 2003),
שלפיה נשים מסוימות נהנות מן הצפייה בפורנוגרפיה, אך הצופה
הנשית מפתחת עמדת סובייקט גברית כיוון שהפורנוגרפיה מחלקת את
הצופה-נצפה תמיד לסובייקט גברי אל מול אובייקט נשי. זאת אומרת
שעל פי קון נועה צופה בפורנו דרך עיניים גבריות. נועה אכן מודה
כי הרגלי הצפייה שלה הם תוצאה של הנוכחות הגברית בחייה אך
בניגוד לקרן שהגדירה את החבר כמי שגרם באופן מוחלט לצפייתה וגם
לא כהדס שצופה לבדה אך רק מתוך שעמום וגם זה רק בגלל שהאוסף של
החבר נמצא בבית, נועה הפכה לצופה עצמאית שבוחרת לעשות שימוש
מיני בפורנוגרפיה גם כאשר היא נמצאת לבדה.

קון מוסיפה גם שככל שהפורנוגרפיה רכה יותר כך פוחת יותר ויותר
מקומו של השחקן הגבר בסצנה כיוון שתפקידו הוא רק להיות זה
שעליו משליך הצופה הגבר את הפנטזיות האלימות שבו. אם כך, נועה
בעצם מראה שהיא איננה מעוניינת כלל בהימצאותו של הגבר
בפורנוגרפיה שבה היא צופה ואם היא אכן פיתחה נקודת מבט גברית
כלפי הפורנוגרפיה אז היא מראה בכך שהיא איננה רוצה את
האגרסיביות שהוא מביא אתו כי איננה מוצאת צרכים אלו בעצמה.

מאיה חולקת עם נועה את הנטייה לסרטים לסביים. היא לא נוהגת
לצפות בפורנו ביחד עם החבר שלה אלא רק למטרות אוננות, כאשר היא
לבדה. מאיה היא דו מינית ולכן הבחירה בסוג זה של סרטים יכול
לבוא במטרה להשלים את מה שחסר כרגע בחייה כאשר היא מנהלת יחסי
מין הטרוסקסואליים, אולם היא מסבירה את ההעדפה שלה לסרטים
לסביים בכך שהם רכים ועדינים יותר מן הסרטים ה"גבריים": "אם
תסתכל על פורנו בין גבר לאישה יש יחסי מין נטו, יש חדירה
נקודה... אלא אם כן הוא מושך לה בשער, גומר לה על הפנים...דבר
דוחה בפני עצמו. בפורנו לסבי אתה רואה אוננות במקביל למישוש של
החזה ובמקביל לנשיקות ולליטופים... שזה משהו שאני מאוד מתחברת
אליו".

הסבר זה הולך יד ביד עם טענה של נועה: "אני לא סובלת שגומרים
על הבחורה בצורה מגעילה ושמשפילים אותה בצורה שהיא לא נראית
נהנית מזה. אני אוהבת פורנו מאוד רך יחסית".

דבריהן של נועה ומאיה מתקשרים לאלו של לורנס תומס (Thomas,
96), הטוען כי המשיכה הגברית לפורנו לסבי (או לפחות חוסר
הדחייה שלהם מז'אנר פורנו זה בניגוד לדחייה שהם חשים כלפי
פורנוגרפיה הומוסקסואלית) מקורה בראיית האישה כיצור בעל רעב
מיני תמידי שבחוסר נוכחות גברית בסביבה יסתפק באישה אחרת למען
סיפוקו. הבסיס לטענות הוא שבחוסר סממן גירוי חיצוני מקביל
לזקפה אצל האישה, לא נוצרת אצל הגבר התחושה שהנשים בסרט
מעוניינות רק בנשים אחרות אלא שהן רק כלי לשימוש זמני כל עוד
אין גבר בנמצא, ובכך מחזקת הפורנוגרפיה את התפיסה הגברית שלפיה
אישה צריכה גבר בכל מקרה, גם כשאיננה מודה בכך בפני עצמה,
ושאין צורך לקחת ברצינות את בחירותיה המיניות. אולם אם הצפייה
בפורנוגרפיה לסבית מספקת עבור נשים את הצורך ברכות ובמגע עדין,
אולי היא מספקת זאת גם לגברים. עובדה היא שאקטים כגון נשיקות
לדוגמה שכיחים מאוד בסרטים לסביים בעוד שהם נדירים בסרטי פורנו
"גבריים" ואפילו הומוסקסואליים.

מיכל, בעלת העדפה ברורה לסרטים סטרייטים, מסכימה שחסר משהו
בסרטים אלה ושצריך להוסיף "יותר נשיקות, יותר חיבוקים, יותר
התייחסות לאורגזמה. זה חשוב ולא רואים את זה".

מיכל צופה בפורנו רק עם החבר שלה למטרות למידה של תנוחות
ושיטות בלבד, וכלל איננה מתעניינת באוננות בעזרת פורנוגרפיה או
כל שימוש אחר.

רבות מן המרואיינות דיברו על טכניקות ואקטים שנלמדו עקב הצפייה
בפורנו, מה שמתקשר מאוד לדבריה של פט קליפיה. אולם טל היא
היחידה מלבד מיכל שדיברה על צפייה לצורך למידה.
היא אומרת שזאת "דרך ויזואלית והרבה יותר קלה מדברים אחרים".
היא טוענת שהיא צופה בכול, כל עוד מראה השחקנים לא דוחה אותה,
אולם "אני מעדיפה לצפות במציצות יותר... אישה שמבצעת את
המציצה... כי המטרה שלי היא ללמוד".

אמירה זאת יכולה להראות כבעייתית, טל שיושבת ולומדת כיצד לענג
גברים אוראלית, מה שבעיניים פמיניסטיות יכול להיתפס כהפיכתה
לסוג של שפחה. אולם נקיטת עמדה דומה לזו של ניקי רוברטס,
שאיננה רואה במין פעולה אשר צריך להיות הבדל בינה לבין פעולות
אחרות שעושים בני האדם למען רווחתם והנאתם, תראה שצפייתה של טל
בפורנוגרפיה למטרת למידה איננה שונה מאדם הצופה בתוכנית בישול
כדי ללמוד לבשל בעצמו.

דברים הפוכים לכך מספרת ליאת. למרות שאיננה משתמשת בפורנו
לצורך יחסי מין (אך כן לאוננות) היא אומרת שהיא כן עושה בו
שימוש כדי להדגים לבני זוגה מה היא אוהבת. בכך מציגה ליאת עמדת
כוח רבה מאוד בכל הנוגע לשימוש בפורנוגרפיה. היא איננה מקבלת
עליה נקודת מבט גברית אלא להיפך - היא רוצה להפנות את הגברים
בחייה אל נקודת מבטה. היא עושה שימוש בפורנוגרפיה כדי לפתח את
הפנטזיות עצמן: "אם אני רואה משהו בסרט שמגרה אותי אז אחרי זה
כשאני אפנטז ואני לא אראה סרט או כשאני ארצה לבצע משהו אז זה
יעזור לי לחשוב על זה בצורה ויזואלית ואז זה פשוט יעזור לי
לעצב את הפנטזיות שלי, את הרצונות שלי". היא בוחרת מה לקחת משם
אל חיי המין המציאותיים שלה.

אפשר אמנם להתווכח עם טענה זאת כיוון שלליאת טעם קיצוני מאוד
בפורנו, כזה שמקובל יותר למצוא אצל צופים גברים. היא אוהבת
בעיקר סרטים סאדו מזוכיסטיים וסרטים של מין קבוצתי.

ליאת היא לא המרואיינת היחידה שנוטה לטעם קיצוני. רותם, שצופה
בפורנו לצורך הפגת שעמום כשהיא לבדה או בזמן קיום יחסי מין,
מעדיפה סרטי השפלות אלימים, בעיקר כאלה שבהם האישה מושפלת. על
כך היא אומרת: "זה כאילו נותן לי איזשהו גוון של משחק. אם יש
לי נגיד איזושהי פנטזיה לגבי השפלות, אבל אני לא באמת רוצה
שישפילו אותי... זה נותן לי את זה שזה יהיה בסדר... לממש את
הפנטזיה בלי שזה יפגע באמת".

גם עדי אוהבת לצפות בפורנוגרפיה לא קונבנציונאלית למטרות
אוננות או יחסי מין. היא מציינת שהיא אוהבת כל מה שחריג ולא
שגרתי, כולל סרטים עם בעלי חיים.

"אני לא יכולה להסביר מה בדיוק בסרטי חיות מושך אותי. זה יותר
אולי לראות משהו חריג, משהו לא שגרתי... לא מציאותי ולא משהו
שאני אראה ברחוב... זה לא משהו שאני אעשה".
בדומה לליאת, לא רק שעדי לא מושפעת מן הגברים בחייה בנוגע
להרגלי הצפייה אלא אפילו משפיעה עליהם: "הרבה פעמים אני הצעתי
לצפות כי אני מאוד אוהבת... החבר שלי החזיק הרבה מאוד סרטים
כאלה בגללי".

את ההתעניינות באלימות או בסבל שמציגות ליאת ורותם ניתן להסביר
דרך דבריו של פינקר, הטוען כי האלימות טבועה בנו והיא חלק
ממנגנון ההישרדות האנושי. אולם מדוע מעדיפה רותם לצפות בהשפלת
נשים דווקא? ייתכן כי אכן פיתחה עמדת סובייקט גברית כפי שטוענת
קון ומבחינתה זה רק טבעי שהאישה היא בתפקיד הקורבן ואם כן
יכולה עמדה זאת להביא אותה להשלמה עם דיכוי האישה בידי הגבר
כפי שמראה המחקר של זילמן ובראיינט. אפשרות אחרת היא להתייחס
לצרכיה של רותם כאל אדם המחזיק בפנטזיה שבה הוא קורבן בלי קשר
למינו ואם כן אזי אולי ירצה גם לצפות בפורנוגרפיה שבה הצד
המושפל שייך לאותו המין כמוהו על מנת שיוכל להזדהות עמו.

אשווה זאת למחקר של אנג (אנג, 1996), שמצא שהזדהות נשית עם
דמותה העלובה והפסיבית של סו אלן מ"דאלאס" נובעת לאו דווקא
מתוך הרגשה כי זהו מקומה של האישה בעולם או כאידיאל אלא מתוך
רצון לחוש מעט את השקט שבפסיביות ואת החיים כאדם נשלט בתוך סדר
יום של אקטיביות מעייפת.

בכל אחת מן האפשרויות רותם עושה את אותו הדבר שעושה עדי. שתיהן
משתמשות בשחקניות הפורנו כדי לחוות עבורן את מה שהן אינן מעזות
להתנסות בו מעבר לגבולות הפנטזיה, אך בעצם כאשר חושבים על כך,
כל המרואיינות בעצם משתמשות, כל אחת בדרכה, בשחקניות הפורנו
למען מטרתן שלהן. בצורה זאת מונצח תפקידה של שחקנית הפורנו
כזונה, כמי שמבצעת עבור אחרים את מה שאינם מבצעים בעצמם
מסיבותיהם שלהם. אולם האם מצב זה הוא לגיטימי או לא לגיטימי?
זה תלוי בעמדה המוסרית כלפי זנות.

מתנגדי הזנות רואים בה כמובן סוג של ניצול ואלימות כנגד נשים
אולם ישנה כמובן גם נקודת מבט אחרת, כגון זאת של ניקי רוברטס
(רוברטס, 92), זונה לשעבר האומרת כי החלוקה הדיכוטומית "בתולות
טובות וזונות רעות" התחילה כמנגנון פטריארכלי שנועד לשלוט
באישה ולקבע אותה. הפטריארכליות, כך טוענת רוברטס, מאוימת בידי
נשים היודעות כיצד להשתמש במיניותן למען השגת מטרות שונות ולכן
היה צורך להגדיר נשים אלו כחריגות, סוטות מן החברה. הגבר המיני
מאוד זוכה ליחס סלחני יותר מן החברה כיוון שהוא לא מאיים על
הפטריארכליות. הדימוי הרע שהודבק לזונה בידי הערכים
האינטרסנטיים הללו הוא כל כך קשה עד כי רוברטס מציינת מקרים
בהם אלימות כנגד זונות ואף רצח זכו ליחס סלחני מצד החברה.
חברות רבות מגדירות את הזונות כפושעות למרות שהחוקים נגד זנות,
ממש כמו חוקי היובש נגד אלכוהול בארה"ב בשנות העשרים, גרמו
לעלייה בכוחם של ארגוני הפשע אשר סיפקו לציבור את מה שהארגונים
החוקיים לא הורשו למכור. לטענתה תפיסה חברתית זאת חזקה כל כך
עד כי ארגונים פמיניסטיים אשר חרטו על דגלם את המאבק למען
זכויות הנשים מסרבים לפעול למען שיפור תנאי עבודתן של הזונות
והפיכתן לעובדות לגיטימיות שמשלמות מסים וזוכות לביטוח לאומי,
לימי מחלה וכו' אלא רק למען חיסול עבודתן. נשים אשר זכו להשכלה
ולרמת חיים גבוהה מחליטות עבור נשים אחרות מה טוב בשבילן ובכך
חוטאות כלפיהן כפי שעשתה להן החברה הפטריארכלית, שלקחה מהן את
חופש הבחירה ואת השימוש החופשי שלהן עצמן בגופן.

דברים אלה ימצאו תמיכה בטענתו של אריק גוד, אשר חקר את התגובה
החברתית לחריגים ואומר כי אקט מסומן כחריג כאשר זה משרת את
האינטרסים של בעלי הכוח, אלו אשר קובעים את הערכים החברתיים.
הקבוצות השולטות בחברה מבנות את אותם הערכים כאילו התקיימו מאז
ומעולם או שיש להם בסיס טבעי (גוד, 2002). גם במקרה זה נוצר
דימוי לזנות כאילו מאז ומעולם היה זה נראה לא טבעי להשתמש במין
למטרות תעסוקה, ודימוי זה משרת את האינטרסים של אלו הפוחדים מן
הכוח שנשים עלולות להפעיל כנגד גברים. היצמדות לתפיסותיה של
רוברטס היא לקיחת עמדה שלפיה הזונה איננה קורבן אלא בעלת מקצוע
הממלאת את תפקידה ממש כמו כל בעל מקצוע אחר.

השפעת הצפייה על דימוי הגוף

ישנן טענות רבות כנגד השפעת התקשורת על הדימוי הגוף הנשי, על
נשים המנסות להדביק את צו האופנה, לעתים קרובות תוך כדי סיכון
בריאותן, בניסיון להידמות למודלים נשיים נערצים בלתי ניתנים
לחיקוי. החשיפה לאותם דימויים אידיאליים הביאה להפנמה של איך
הגוף צריך להראות ולסימפטומים של הפרעות אכילה (למיש, 2002).

הנחתי הייתה שגם הצפייה בפורנוגרפיה תראה איזשהו שינוי בדימוי
הגוף אצל הצופות אך בניגוד למה שחשבתי אף אחת מן המרואיינות לא
דיווחה כי הצפייה בפורנוגרפיה פגעה בדרך כלשהי בדימוי הגוף
שלה.

דניאלה אפילו הסבירה את חוסר הקשר לדימוי העצמי: "אני לא מצפה
מעצמי להיות בובה עם ציצים וסיליקון... אני לא חושבת שאני
מקשרת את זה למציאות".

חלקן אפילו הזכירו דווקא העצמה של דימוי הגוף. נועה אומרת על
כך: "מה שכן הפתיע אותי בפורנו ולא חשבתי שאני אמצא שם זה
שבפורנו יש הכול. יש נשים שמנות, יש נשים רזות, יש נשים זקנות,
יש נשים צעירות... יש מיליון ואחד דברים וזה כן נתן לי איזשהו
דימוי שלכל סוג של אישה יש מישהו שיימשך אליה, שזה דבר מנחם
קצת".

נועה מתייחסת כאן להבדל הגדול שבין התקשורת ה"לגיטימית"
לפורנוגרפיה. פרסומות, לדוגמה, מדברות אל נשים כאילו ברור
וטבעי לחלוטין שהן ירצו להיראות כמו אותו אידיאל שמציגה
הפרסומת, למשל "כיוון שאת לא רוצה שער ידיים מגיע לך להשתמש
ב..." (וסטרגארד ושרודר, 1985). גם בתוכניות טלוויזיה ובקולנוע
ניתן לראות ששחקנים ושחקניות בעלי מראה מצודד זוכים לתפקידים
נחשבים יותר.

בפורנוגרפיה ניתן למצוא שחקניות בעלות מראה של "דוגמנית", כמו
סילביה סיינט או ג'נה ג'יימסון, אך לצדן גם שחקניות בעלות מראה
"ארצי" מאוד, כמו אשלי בלו או בלה דונה, שבנוסף למבנה הגוף הלא
מושלם שלה היא גם בעלת רווח ענק בין השיניים הקדמיות, גורם
שהיה מרחיק אותה מכל סוכנות דוגמנות אך לא מנע ממנה מלהפוך
לכוכבת פורנו.

בנוסף לכך קיימים גם ז'אנרים רבים בפורנוגרפיה המתמקדים בנשים
"גדולות" או מבוגרות, שעירות וכו'. נשים מסוג זה אינן מופיעות
רבות בטלוויזיה כמובן.
דברים אלו אינם משנים את העובדה כי צופות פורנו משוות את עצמן
עדיין לשחקניות בכל הנוגע למודל הגוף אולם כיוון שלא מדובר
ב"דוגמניות" ההשוואה איננה לדימוי גוף בלתי אפשרי.

כדוגמה לכך אפשר לצטט את דבריה של מיכל: "אני חושבת שהיא
(הצפייה) גרמה לי להרגיש יותר טוב עם הגוף שלי, לראות שהכול
בפרופורציה כמו אצלן. זהו. אולי הייתי רוצה קצת להיות יותר
חלקה כמוהן אבל חוץ מזה אני חושבת שהכול אצלי במקום ו... אני
רואה את עצמי שיש כאלה שהן פחות רזות ממני וזה גורם לי להרגיש
שאני במצב טוב".
מתשובה זאת אני יכול להניח שמישהי אחרת שתעשה השוואה אל
השחקניות ולא תהיה מרוצה, דימויה העצמי ייפגע, אולם לפחות בקרב
המרואיינות הללו נושא זה לא עלה.

מי שעוד ציינה עלייה בדימוי העצמי אך בנימה פחות חיובית היא
קרן שאומרת שאם היה שינוי אז הוא היה לטובה כי הנשים בסרטי
פורנו כל כך הגעילו אותה שזה גרם לה להרגיש יותר טוב בנוגע
לעצמה.

גועל זה משקף את הדעה הכללית לגבי זנות ותעשיית המין. ראיית
הזונה בעמדת נחיתות מאפשרת השוואה לגביה שבסופה הזונה היא
בתחתית ואילו המשתמש בה יכול לראות את עצמו באור טוב יותר.
בהמשך יתגלו עוד דעות כאלו לגבי שחקניות הפורנו.

השפעת הצפייה על קשרים חברתיים

כיצד משפיעה הצפייה בפורנוגרפיה על דימויה העצמי של הצופה? האם
היא מתביישת בחלק זה שבאישיותה או שאיננה מייחסת לו חשיבות רבה
מדי בכל הנוגע לדרך שבה רואים אותה אחרים?

בושה בהחלט יכולה להתקיים בעבור הצופה. מאיה, למשל, מביעה יחס
אמביוולנטי מאוד כלפי הצפייה שלה בפורנו. מצד אחד היא מציינת
את הפורנו כגורם מעצים בחייה ומצד שני רואה בו דבר המבזה
אותה.

זה מה שהיא אומרת על הרגשתה כלפי הפורנוגרפיה: "לפעמים עד
היום, בתלות במצב הרוח, בהורמונים, במה שלא יהיה, אני מרגישה
מאוד זולה ומלוכלכת בעצמי, וברגעים אחרים אני פשוט מרגישה
יופי, מצאתי עוד דרך לספק את עצמי... היא מעוררת אותי
(הצפייה)... יש רגעים שבהם באמת בלי קשר לכלום בשגרה של היום
יום פתאום אני נזכרת בפורנו, בסרטונים שאני הורדתי ואני פתאום
מרגישה מרוגשת ולא בהכרח מבחינה מינית, משהו באדרנלין... זה
פשוט מרגש, אתה יודע, זה כמו שאתה עושה משהו שאתה אוהב ואתה
מתרגש ממנו, מהבחינה הזאת, כמו הרגשה של אחרי שכתבתי שיר טוב
או ראיתי סרט טוב, או משהו כזה, אני נזכרת באיזה סרטון שראיתי
וזה ממלא אותי באדרנלין".

היא מסבירה לאחר מכן שההרגשה הלא נעימה קשורה בדעתם של אנשים
אחרים עליה כצופה: "זה ישר ייקח אותי למקום של המלוכלכת... אני
פשוט מטונפת כשאני עושה את זה, אני מרגישה כמו האנדרגראונד של
האנושות כשאני עושה את זה. ואם יהיו אנשים אחרים בסביבה שיצפו
בזה אז זה ייתן לזה אישוש. אם אתה בעצם שואל אם יש משהו בפורנו
שמבייש אותי זה עצם זה שאני צופה בו ועושה את מה שאני עושה
בנוכחות של אנשים אחרים".

זאת אומרת שלא עצם המעשה עצמו יש בו משהו רע אלא רק הבושה
הנלווית לתגובת החברה. אפשר כמובן לטעון שתגובה זאת היא בעיקר
ההרגשה הסובייקטיבית של מאיה כיוון שהיא היחידה שמציינת בושה
בנושא כשזה נוגע לחברים סביבה. אף אחת מן המרואיינות האחרות לא
ציינה את החברים או החברות מסביבה כגורם בושה.

רעות ועדי הן דוגמאות קיצוניות יחסית למרואיינות האחרות בנוגע
לפתיחותן לנושא כיוון שהן טוענות שאינן מסתירות דבר מאיש, גם
לא מהוריהן. רעות אומרת על כך: "אני לא חושבת שזה משהו שאנשים
צריכים להסתיר, הלוואי שכולם היו יותר פתוחים בקשר לזה כי זה
ממש לא צריך להיות משהו להתבייש בו".

נבדלות מהן מרואיינות שמרגישות שיש לפתיחות בנושא מידה של איום
עליהן. ארבע מתוכן, דניאלה, ליאת, טל ורותם, הזכירו את המשפחות
שלהן כמי שאינן רוצות שידעו על הפורנוגרפיה בחייהן או כמו
שרותם הסבירה את זה: "אני חושבת שיש דברים שלא הייתי רוצה לדעת
על ההורים שלי כמו שלא הייתי רוצה דברים שהם ידעו עליי".

ניתן להבין מדוע בני אדם מעדיפים לרוב שקרובי משפחה לא ידעו על
עניינים הקשורים בחיי המין שלהם כמו גם נושאים רבים אחרים.
וכמו כן הגיוני שהאדם ירצה לשמור לעצמו את ענייניו הפרטיים גם
מפני הסביבה, כמו טליה וקרן שאומרות כי יש אנשים בסביבתן מלבד
המשפחה שלא היו רוצות שידעו על כך.

ובכל זאת אפשר לשאול מה נורא כל כך בידיעה כי אדם צופה
בפורנוגרפיה ומדוע עליו בעצם להסתיר זאת. מיכל מעדיפה לשמור
בדרך כלל על דיסקרטיות בנושא, טליה אומרת שתסתיר את הרגלי
הצפייה שלה מכל מי שאינו חבר קרוב וקרן לא תספר לכל מי שהצפייה
בפורנוגרפיה לא מוצאת חן בעיניו: "אני מרגישה שאני עושה משהו
לא בסדר כשאני מדברת על זה עם אנשים שחושבים שאני עושה משהו לא
בסדר... אני לא, אני מרגישה שזה בסדר גמור".

דבריה של קרן מחזקים את אלו של מאיה. בסיס הבעיה הוא בתגובה
החברתית ולא במעשה עצמו. צריך לזכור שמבחינת קרן וטליה
הפורנוגרפיה היא לא משמעותית כמו עבור האחרות ולכן הן גם לא
נאלצות להסתיר יותר מדי וגם ההסתרה עצמה איננה מחיר גדול עבורן
בגלל שהפורנוגרפיה איננה כה משמעותית בחייה.

באותו מצב נמצאת גם הדס שגם היא איננה מייחסת חשיבות רבה
לפורנוגרפיה אך היא אומרת שאיננה מתביישת בזה כלל, היא רק לא
תתחיל לדבר על הנושא אם הוא לא יועלה בידי מישהו אחר.

רק מרואיינת אחת, נועה, ציינה את הצפייה בפורנוגרפיה כגורם
במשמש ליצירת עניין חברתי: "בשיחות עם גברים זה מרשים אותם...
זה קצת מרשים שיש למישהי ידע בפורנו... אני משתמשת בשיחות על
פורנו... רק במקום שאני מאוד בטוחה שזה לא יתקבל בכזה... אני
חושבת שיש גברים מסוימים שהייתי מדברת אתם על פורנו אז זה היה
מתקבל בצורה יותר זולה, אני משתמשת בזה רק עם גברים שהסיטואציה
היא סיטואציה גם קצת מצחיקה וגם קצת... יוצר איזושהי קרבה".

אמירה זאת יכולה להתפרש מצד אחד כאילו נועה בעצם מעניקה לשיחה
נופך שהוא גברי יותר ובכך יוצרת עניין בבני שיחה בעזרת שימוש
במונחים גבריים וזאת עוד נגיעה בדבריה של קון על השאלת נקודת
המבט הגברית.

אולם ניתן לראות זאת גם באור אחר. אולי לא ראייתה כאישה שקיבלה
עליה את הערכים הגבריים אלא ההפתעה מכך שאישה מדברת על נושאים
ששכיח יותר לשמוע גברים עוסקים בהם היא שיוצרת את תשומת הלב.
הפתעה זאת יכולה להוסיף להתרגשות שגם ככה מאפיינת את העיסוק
בתכנים מיניים, כפי שמציין זילמן (1984, Zillman).

גם היא אומרת בסופו של דבר שצריך לברור בין אנשים שאפשר לספר
להם כיוון שפעמים רבות יימצאו אלו שיסתכלו עליה כעל זולה.

גברים לרוב אינם מרגישים צורך לשמור על דיסקרטיות בנושאים אלו.
מה יש בנושא הזה שמעורר אצל חלק מן המרואיינות את הדחף להסתיר
את הרגלי הצפייה שלהן מקבוצות מסוימות של אנשים?

לפי ניקי רוברטס החברה הפטריארכלית דחפה את האישה המינית אל
השוליים. הגיוני אם כן שעל מנת לשמור על דימויה העצמי יציב
צריכה האישה לדעת כי העלאת נושאים אלו לשיחה לא תפגע בה. החברה
אמנם התקדמה רבות עם השנים ונעשה שינוי בתפיסת תדמית האישה
המינית אולם לא בצורה מספקת.

מחקר שעסק במעריצותיה של מדונה (פיסק, 1989) גילה כי הן רואות
במדונה סמל למאבק בהפרדה הדיכוטומית הפטריארכלית שבין בתולה
לזונה ושמדונה בעצם מעניקה דרך שלישית של אישה מינית מאוד אך
חזקה שאיננה כפופה לגבר.

המחקר של פיסק מראה את השינויים שעברה הנשיות בשנות השמונים
ובאמת היה זה זעזוע עמוק עבור החברה השמרנית מאוד של אותה
תקופה (ב-1986 נכללה מדונה ברשימת המוזיקאים המסוכנים של ארגון
PMRC בגלל התייחסותה למין בשיריה), ואכן עד היום תעשיית
המוזיקה עושה שימוש רב מאוד בדימויים מיניים שדחפו זמרות כמו
בריטני ספירס, כריסטינה אגילרה ושאקירה אל ההצלחה. אך הייתה
קבלה רק של אלו שמכרו רק את הפיתוי עצמו, זאת אומרת שנשארו
באותו תחום הנחשב לארוטיקה. עולם הדוגמנות מוכר את אותו הדבר
בדיוק רק ללא המוזיקה, כך שגם הטיעון לגבי אמירה אמנותית
המתווספת אל הדימויים המיניים אינו תופס.

השחרור הבא, זה אשר מקבל את האישה המוכרת את המין עצמו ולא רק
מרמזת עבורו עדיין לא הגיע ולכן צופות הפורנו עדיין אינן
מסוגלות לחוש חופשיות לחלוטין בנוגע לחשיפת הרגלים אלו.
השימוש שעושה נועה בשיחות על פורנוגרפיה על מנת ליצור עניין
אצל גברים יכול לסמל ניצול של מיתוס הזונה הפטריארכלי ויצירת
עניין על ידי הצגת עצמה ככנועה. או שאולי בעצם נועה מייצגת את
המרד החדש, המקביל לזה של מעריצותיה של מדונה משנות השמונים.

דימוי המין

סוג אחר של שינוי בעקבות הצפייה עבר על חמש מהמרואיינות, שאמרו
שהפורנוגרפיה שינתה את יחסן למין:

קרן והדס טענו כי למדו דרך הפורנוגרפיה כי סקס לא תמיד נלווה
לאהבה. הדס אומרת שלמדה ש"מין יכול להיות משהו מאוד טכני, הוא
לא תמיד חייב להיות קשור באהבה רק בין בני זוג או רק בין שני
אנשים".

האם למידה זאת היא שלילית או חיובית? רבים יגידו בוודאי
ששלילית אך בוודאי שאיננה תופעת לוואי לא צפויה של הצפייה
בפורנוגרפיה כיוון שהפורנוגרפיה אינה מלמדת ואיננה מנסה לעסוק
באהבה אלא במין בלבד.

אווה אילוז טוענת כי אהבה ורומנטיקה הם דימויים מלאכותיים
שנועדו לשרת אינטרסים כלכליים ותפיסות חברתיות שונות. כיוון
שהיכולת להגדיר מהי בעצם אהבה לא ממש קיימת, אי אפשר לצפות
מבני אדם שיקיימו תמיד יחסי מין מתוך אהבה כיוון שהפרשנות של
כל אחד מהם למושג זה תהיה שונה לחלוטין.

אדם שיגדל בידיעה כי יחסי מין מקורם תמיד באהבה עשוי להתאכזב
מאוד כשיגלה שהדברים אינם מתפתחים בדרך שבה היה מעוניין ולכן
אני רואה למידה זאת כחיובית.

שינוי אחר הוא של טל ונועה, שטענו כי הפורנוגרפיה עזרה להן
להיות פחות מופתעות או חששניות כלפי הרגלים מיניים מסוימים.

מדוע בעצם היה קיים חשש זה מלכתחילה? מדוע נתפסים מין אראלי או
אנאלי או פעילות סאדו מזוכיסטית כמאיימים כל כך?

אינני יודע אם תחומים אלו נדחקו הצדה בגלל פחד מנזק גופני
כלשהו או בגלל אותו מנגנון פטריארכלי שאותו מציינת ניקי
רוברטס, שתחם את המין אל חדרי חדרים כדי לקחת מנשים את כוחן,
אך ברור לחלוטין כי הדרך שציינו טל נועה כדי להתגבר על חששות
אלו היא על ידי שימוש בזונה, בשחקנית הפורנו. ושוב משמשת כאן
שחקנית הפורנו את הצופה ומעניקה לה תובנה מסוימת שאם תשתמש בה
או לא זוהי כבר בחירתה שלה.

כמובן שאין כאן ניסיון לטעון כי פורנוגרפיה היא ייצוג של
המציאות. הפורנוגרפיה היא פנטזיה והיא מציגה את הדברים הנחשבים
בידי יוצריה למבדרים, אולם הפורנוגרפיה היא הדרך לעסוק בתכנים
אשר נחשבים לטאבו בתרבות המיינסטרימית ולא נוגעים בהם. רעות,
למשל, טוענת כי ההגזמה הזאת שבפורנוגרפיה והדימויים הלא
מציאותיים נתנו לה דווקא מבט רחב יותר על ההבדל שבין המין
בסרטים למין חיים אמיתיים ויכולת לשים את הגבול שבין מציאות
ופנטזיה. מכאן שהצפייה בפורנוגרפיה לא בהכרח מלמדת מציאות חדשה
אלא יכולה להיתפס כאמנות המראה מבט סוריאליסטי יותר על המין.

זונות או שחקניות

האם הפורנוגרפיה היא תעשייה מנצלת? מן הסתם כן. כמו כל תעשייה
אחרת גם תעשיית הפורנו מנוהלת בידי אנשים המעוניינים במקסימום
רווח תמורת מינימום הוצאות. אולם תעשיית הפורנו זוכה לביקורת
ייחודית כתעשייה המנצלת כביכול את גוף האישה.

דוגמה לכך מציג הספר "סוציולוגיה" המגדיר פורנוגרפיה כ"גורם
נוסף לאלימות מינית" וזאת לאחר דיון באלימות כנגד נשים והטרדה
מינית. הספר מסתמך על סקר שלפיו שישים אחוז ממבוגרי ארה"ב
מאמינים ש"חומר פורנוגרפי גורם להתדרדרות מוסרית" (משוניס,
1999).

הניסוח כמובן אינו אובייקטיבי ולא משאיר מקום לנקודת מבט
מנוגדת לגישה זאת אך הוא אינו מפתיע כיוון שהוא בסך הכל מייצג
את הלך הרוח הכללי בנוגע לפורנוגרפיה.

כל כך חזקה היא תדמיתה של תעשיית הפורנוגרפיה כתעשייה "מרושעת"
ומסוכנת עד כי יש שמייחסים לה אף תדמית שטנית של ממש (לדוגמה,
הסרט MM8 (Joel Schumacher, 1999) הקושר בינה לבין תעשיית סרטי
הסנאף).

הנחתי הייתה שנשים המביעות עניין בפורנוגרפיה יאמרו כי כמו בכל
סוג אחר של עבודה, מה שאדם עושה מרצונו החופשי ודבר אינו נכפה
עליו, איננו ניצול, או לכל הפחות איננו גרוע יותר מאדם העובד
במפעל תמורת שכר מינימום.

חלק מן המרואיינות באמת רואות את הנשים המשחקות בסרטי פורנו
כעובדות לכל דבר. רותם למשל אומרת: "אני מניחה שכל אחת שולטת
בחיים שלה ועושה את הבחירות שלה", וגם רעות אומרת שזהו עניין
של בחירה.

מיכל מוסיפה שהיא רואה את השחקניות כ"מקצועיות" ושעוד לא יצא
לה להיתקל בסרט פורנו שנראה לה כ"ניצול". את הכוח הגדול ביותר
מעניקה להן נועה שאומרת שהיא מעריכה את היכולת שלהן לנצל מה
שיש להן, היא אומרת: "אני לא חושבת שזה שונה ממישהי שהיא מאוד
מאוד חכמה ומנצלת את זה לטובתה... אני לא רואה אותן כמשהו נחות
או מנוצל. להיפך, אני רואה אותן כמשהו חזק".

אך מצד שני היו מרואיינות אחרות שלא רואות את השחקניות, לפחות
את רובן, כאחראיות לגורלן.
טל אומרת שבעיניה שחקניות פורנו הן זונות. על השאלה האם זונה
זה בהכרח דבר רע היא ענתה: "כן, כי זה המוצא האחרון של אישה.
אף אחת לא בוחרת את זה באמת".

ליאת מסבירה: "חלק ניכר מהנשים שם לא נמצאות שם באמת מרצונן
החופשי. אני לא אומרת שמישהו מכריח אותן אבל אני לא חושבת שרוב
הנשים, בוא נאמר הממוצעות הרגילות, ילכו לשחק בסרט פורנו אז
לדעתי זה יותר מקטע של מצוקה כספית". היא מוסיפה כי לא תצפה
בסרט שבו האישה נראית כלא נהנית.

הדס מסכימה שהן קורבן לניצול אך מוסיפה שזה לא משפיע על הרגלי
הצפייה שלה כי "הסרט כבר קיים אז זה לא משנה והן יעשו את זה
בלי קשר או לא".

מה יש בשימוש במין למען כסף ששונה כל כך מן השימוש בגוף למטרות
כמו חקלאות, תעשייה או כל עיסוק אחר? גם כאן חוזר ההסבר אל
רוברטס, אל דחיקת המין לשוליים ואל מיסוד האישה. ראיית האישה
המשתמשת במין עבור קיומה מערער כל כך את הערכים המקובלים עד כי
אפילו אלו המשתמשות בשירותיהן של נשים אלו מתקשות לקבלן כבעלות
מקצוע.

את הבלבול התפקידי הזה מסמלת תשובתה של דניאלה, שכאשר שאלתי
אותה איך נתפסות בעיניה הנשים שמשתתפות בסרטי פורנו היא ענתה:
"אין לי ממש דעה חזקה לגביהן אבל אם אתה רוצה להשוות אותן
לזונות אני מניחה שההשוואה הזאת יכולה להיות נכונה".
שאלתי: "את רוצה להשוות אותן לזונות?"
"לא, לא הייתי חושבת להשוות אותן לזונות, אני... אם כבר הייתי
משווה אותן לשחקניות. למרות שיש הבדל".
"אבל זונות זה הדבר הראשון שקפץ לך לראש".
"לא, אבל זה הדבר הראשון שקופץ לרוב האנשים לראש."
"את חושבת שאין הבדל בין משחק בסרט פורנו למשחק בסרט רגיל?"
"ברור שיש הבדל אבל אם כבר להשוות את זה עם משהו אז זה עם
זה".

תשובתה של דניאלה היא מעין סמל לשני הקטגוריות שבהן יכולה
שחקנית הפורנו להיכלל: זונה או שחקנית, כאשר השימוש בקטגוריה
הראשונה מאפיין את הגישה המזלזלת בשחקניות הפורנו ואילו השנייה
את זו המתייחסת אליהן כאל בעלות מקצוע לכל דבר.

מרואיינת אחת סיפקה תשובה שתאמה מאוד את טענותיהם של מתנגדי
הפורנוגרפיה. עדי שדיווחה על צפייה בפורנו קשה יחסית אמרה שגם
אם הסרט היה נראה בעיניה כסוג של ניצול או השפלה זה לא היה
מפריע לה לצפות בו. אמירה זאת מתקשרת לטענתו של מלמוט, האומר
שהחשיפה לסרטים אלו גורמת לפחיתות החומרה של מעשי אונס ואלימות
בעיני הצופה ולירידה ברמת האמפתיה כלפי קורבנות אונס
(Malamuth, 1989). זאת אומרת, אם טענתו של מלמוט נכונה, אז גם
הצפייה בסרטים פורנוגרפיים שלא הופקו בצורה נצלנית או אגרסיבית
תכין את הקרקע עבור סרטים שכן נעשו בצורה זאת.

אולם דעות אלו כאמור נאמרות מפי הצופה ולא מפי היוצר. את
דעותיהן של שחקניות הפורנו עצמן בנוגע לשאלת הבחירה החופשית
והניצול בתעשיית הפורנו ניתן לראות בסרט "The Naked Feminist"
(Louisa Achille, 2004), שבו ניתן להן החופש לדבר בעד עצמן. הן
מציינות שם את הסיבות לעיסוק בפורנו לא רק למען כסף אלא גם
כסוג של ביטוי עצמי, אקסהיביציוניזם, תחושה של אמירה אמנותית,
שמתקשרת לסונטאג' ולוויליאמס, שירות חינוכי לציבור בדומה
לחינוך המיני שקליפיה עוסקת בו, ואפילו מרד כנגד גופים אשר
אותם תפסו כדכאניים כגון המשפחה והכנסייה. מכאן שלעיסוק בפורנו
הן לא הגיעו לאו דווקא מתוך חוסר ברירה אלא בגלל היכולת של
הפורנוגרפיה למלא צרכים מסוימים שעיסוקים אחרים אינם מספקים.
בנוגע לניצול נשים בתעשיית הפורנו, חלקן טוענות שמעולם לא
הרגישו שמנצלים אותן, אחרות סיפרו על חוסר הגנה מפני ניצול
כספי ועל ניסיונות שונים לניצול מיני. אך הן מציינות שזה מה
שקורה כשהתעשייה איננה זוכה למעמד לגיטימי, כשאין בה חוקי שכר
ברורים וכשהשחקניות אינן מתקבלות בעיני החברה כבעלות על גופן.
שחקנית אחת סיפרה כי נתקלה בבמאי שדרש ממנה מין כאשר רק השתתפה
באודישן לסרט קולנוע וזאת בגלל המחשבה שאם היא שחקנית פורנו
היא תשכב עם כל אחד.

האישה שמאחורי השחקנית

החלק שעניין אותי יותר מכול היה מה דעתן של אותן מרואיינות על
השחקניות בסרטי פורנו. אם הן צופות באותם סרטים ומשתמשות בהן
לצורכיהן, בוודאי הדעה שלהן על השחקניות אמורה להיות שונה מן
הדעות השכיחות בקרב מתנגדי הפורנוגרפיה, אולם התברר שמלבד
רעות, שרואה אותן כסקסיות, או מיכל, שטענה שהן "מקצועיות"
(אולם בכך אפשר להבין ששתיהן התכוונו לפורנו המיינסטרימי
המהוקצע מאוד), דימוי השחקניות הוא לרוב שלילי ואפילו נועה,
שאמנם טענה כי היא רואה את עבודתן כלגיטימית ולא כמקור לזלזול,
לא שכחה להוסיף שהן לא מאוד "חכמות" בעיניה.

ככל הנראה, אין זה כל כך שכיח לקשר את העיסוק הרב במין לחוסר
חוכמה. בסצנה שולית מהסרט 8MM שהוזכר בסעיף הקודם פוגש הגיבור
קופאי בחנות פורנו שקורא ספר אך מסתיר את כריכתו בעזרת מגזין
פורנוגרפי על מנת שלקוחות החנות לא יראו שהוא מתעניין בספרות
רצינית - עמדה המציגה את צרכני הפורנוגרפיה כריקניים ושטחיים.
אם צרכני הפורנו בכל זאת אינם טיפשים באמת כמו שהם עלולים
להיות מוצגים, האם זה אומר שהם יחשבו דברים טובים יותר על
האנשים העומדים מאחורי התכנים הללו?

לא שישנה חשיבות מרובה להרעפת מחמאות. אם פורנוגרפיה היא מוצר
ככל שאר המוצרים כלל אין זה משנה מהי דעתו של הלקוח, ממש כשם
שאין זה משנה מהי דעתו של בעל רכב על בעלי מוסכים. אולם כיוון
שהפורנוגרפיה היא תחום שסביבו נערכים מאבקים וחילוקי דעות,
מעניינת גישתן של אלו אשר ממש משתמשות בה. האם דעתן מצטרפת
לדעה החברתית המקובלת לרוב או שהן יראו מידה רבה יותר של
ליברליות בנושא?

למעשה לא הייתה התייחסות רבה לנושא כיוון שרוב התשובות לשאלה
"מה דעתך על שחקניות הפורנו?" התאימו יותר לסעיף הקודם.
הנשאלות התייחסו יותר למקומה של השחקנית בתעשייה, האם היא
מנוצלת או לא לדעתן, ואכן הראו חלק גדול מהן שלדעתן מדובר
בתעשייה מנצלת אולם רק מעטות התייחסו אל השחקניות עצמן.

קרן למשל רואה אותן כמגעילות, מלוכלכות, מסכנות והיא אף מרגישה
רחמים כלפיהן. את הרגשת הגועל אפשר כמובן לקשר לתפיסת הזונה
כסוטה על פי מנגנון ההפרדה הפטריארכלי שרוברטס מדברת עליו או
אולי אפילו למשהו הרבה יותר מובן וברור - ייתכן שהרגשת הגועל
נובעת מתוך הירתעות מחוסר ההיגיינה או האסתטיות שבעבודתה של
הזונה (והרי ברור שעבודה זאת איננה "נקייה" לרוב), ממש כשם
שניתן להיגעל מעבודתם של מנקי רחובות.

אולם מהו מקורם של תפיסת המסכנות והרחמים? אנשים רבים עובדים
במשרות שאינן נחשקות ועל כן שוב מתקשרים הדברים אל ההפרדה שבין
אישה טובה לזונה. הזונה היא מסכנה כי עבודתה איננה מותאמת
למקומן של נשים בחברה. שוב יכולה לעלות הטענה כי מסכנות זאת
מקורה בכך שבחירה בעבודה זאת נעשתה מתוך חוסר אפשרויות, כמו
טענתה של מק'ינון, שאם הזנות היא בחירה חופשית אז כיצד יכול
להיות שרק נשים בעלות אפשרויות בחירה מועטות בוחרות בה?

אולם בניגוד לתפיסה זאת של מק'ינון עומדת קסווירה הולנדר, זונה
ומאדאם לשעבר שפרסמה את הספר האוטוביוגרפי The Happy Hooker:
My Own Story (Hollander, 1971), העוסק בחוויותיה האישיות
בתעשיית המין. הספר איננו מציג את העבודה בזנות כעיסוק חף
מקשיים אך מעניק מבט רחב יותר על קשיים אלו ומשווה אותם לקשיים
שנלוו לעבודות קודמות שבהן עסקה ועל הבחירה המודעת שלה בסופו
של דבר בחיי זונה ועוד אחת שמאושרת מכך.

בפורנוגרפיה עצמה ניתן למצוא שחקניות כמו סילבייה סיינט שנטשה
עבודה כמנהלת בית מלון או ג'נה ג'יימסון שעל אף שמבחינה כלכלית
היה ביכולתה לצאת מתעשייה זאת כבר לפני שנים בכל זאת בחרה
להמשיך ולעסוק בכך.

נועה כאמור אומרת שנשים אלו אינן נתפסות בעיניה כחכמות במיוחד
אם כי היא מעריכה את הבחירה המקצועית שלהן. מכאן שלא הבחירה
בזנות היא מטופשת אלא שהיא הייתה הפתרון התעסוקתי לאישה לא
חכמה.

בסרט "הפמיניסטית העירומה" שהוזכר לעיל טוענות שחקניות פורנו
שאנשים רבים אינם מסוגלים לחיות עם המחשבה שאישה אינטליגנטית
תבחר בעיסוק שכזה. טענתי היא שעל אף שנועה מבטאת כביכול קבלה
של העיסוק בזנות היא עדיין מושפעת מן ההפרדה בין אישה טובה
לזונה - הזונה היא מקצוע לגיטימי, אך רק למי שלא היה בכוחה
לשאוף ליותר.

טליה עושה הפרדה בין שחקנית הפורנו לבין הדמות בסרט. היא
מסכימה עם הראייה הכללית של שחקניות הפורנו כמסכנות או
מושפלות, אך הסרטים לדעתה, עם המעשים ועם התנהגות השחקנים,
גורמים לדמות להיראות מושפלת יותר מכפי שבאמת קורה במציאות.

גישה זאת מעלה את השאלה אם הדימוי הנוצר מצפייה בסרטים אלו הוא
זה שיצר מלכתחילה את ראיית השחקנית כסוג של קורבן. שאלת הדימוי
מתקשרת לגישתה של ויליאמס שאומרת ששחקנית הפורנו משחקת תפקיד
ממש כמו שחקנית קולנוע. ייתכן כי תעשיית הפורנו בעצם יצרה
בעצמה את הדימוי הסובב אותה, דימוי של תעשיית אונס או ניצול.

אצל מאיה נמצא זלזול מסוג אחר, מאיה אינה מראה רחמים על מצבה
של הזונה אלא רק מביעה לעג לבחירותיה. בדומה לשאלת הדימוי
העצמי, גם כאן היא מעניקה מבט אמביוולנטי: "מצד אחד אני מאוד
תופסת ממה שהן יודעות לעשות. יש למשל חלקים של מין אוראלי שאני
ככה מאוד משתוממת מהם ומנסה אפילו לספח אותם לעצמי, יש חלקים
שהן פשוט נתפסות בעיניי כזולות ומלוכלכות. אני מזלזלת בהן".
תפיסה זאת מצד אחד מתקשרת לגישתה של מיכל שרואה אותן
כ"מקצועיות", זאת אומרת שהיא מעריכה את הביצועים והיכולות
המופגנים בסרטים אלו, אך מצד שני, בניגוד למיכל, דואגת להשאיר
אותן רחוק ממנה, בעמדת נחיתות. נעשה כאן שימוש בשירותיה של
שחקנית הפורנו אך לא קבלה חברתית שלה.

אולם מאיה מעניקה גם איזשהו הסבר לעמדתה כלפי שחקניות הפורנו
בכך שהיא בעצם מזכירה את השחקניות המושפלות כאלו המשתתפות בעצם
בפורנו גברי. התייחסותה לאישה המושפלת נוגעת לזאת המענגת גברים
אל מול המצלמה. למשל, היא אומרת: "אישה שגומרים לה על הפרצוף
וכולה מתלקקת ומבסוטה מזה, זה אחד הדברים שהכי דוחים אותי
בפורנו", בעוד שאל הפורנו הלסבי היא מתייחסת כאל יצירת אמנות
כפי שראינו בסעיף דימוי עצמי.

הפורנו הלסבי על פי דברים אלו מועלה אל רמה גבוהה יותר והוא
בעל עמדה נחשבת יותר. עמדה זאת אינה מפליאה כשמכירים בכך
שהפורנו הגברי הוא אכן אלים יותר ומשאיר פחות מקום לעדינות
ולפעילויות מיניות סולידיות. אבל השאלה מדוע עצם ההשתתפות
בסרטים פורנוגרפיים אלימים מתוך בחירה היא בגדר מסכנות בעוד
שהמשחק בסרטי קולנוע אלימים הוא לגיטימי, מציפה שוב את נושא
הדימויים המגדריים, כאשר האישה עוסקת בפעילות שמציגה אהבה לצד
מין זה עוד בגדר הלגיטימי אך כאשר היא פונה אל הסרטים האלימים,
הקשים, היא כבר משחקת במגרש של הגברים ומכאן שהיא איננה במקומה
והיא משחקת את משחקם של אחרים, לידיהם של אחרים.

מאיה למעשה מזכירה דווקא עניין בז'אנר פורנו שהוא כביכול אלים,
פורנו של היאבקות נשים, אלא כפי שהיא בעצמה מסבירה מדובר בסוג
אחר לגמרי של אגרסיביות: "רואים שתי בנות... בזירת התאבקות,
ובעצם מה שהן עושות זה תופסות אחת את השנייה, הן מחזיקות אחת
את השנייה כך שהשנייה לא תוכל לזוז ואז מתחילות להחזיק בהן
עוד, ולגעת לה בחזה וכל מיני דברים כאלה ועוד לא מצאתי משהו
מדליק יותר מזה. זה באמת הדבר. זה שילוב של... פורנו שהוא יותר
רך מהבחינה שיש בו יותר דברים שקשורים בהגדרות של פורנו
לפורפליי אבל יש בזה גם קצת קטע של דומינייטינג (יחסי שליטה).
אבל בעדינות, לא בקטע של להתחיל לשרוט אחת את השנייה או לפוצץ
אחת את השנייה במכות".

זאת אומרת, ההשתתפות הנשית באלימות היא טובה רק כאשר היא נעשית
בתוך התחום שהוגדר כנורמטיבי לאלימות מסוג זה, כמו "היאבקות
נשית", אך לא כאשר התחום נחשב לגברי. למעשה גם בקולנוע,
שחקניות בסרטים אלימים הן עדיין בגדר איזשהו קוריוז, ואם הן
אלימות אז הן לרוב מחיות דימויים מיניים מאוד כמו פמלה אנדרסון
ב"Barb wire" (David Hogan, 1996) או דמותה המעוצבת כמו מלכת
סאדו של האלי ברי מ"Catwoman" (Pitof, 2004). האלימות נחשבת
עדיין לתחום גברי שאישה יכולה להימצא בתוכו רק כאשר היא משמשת
גם כאובייקט מיני. לכן אין זה מפתיע שהימצאותן של נשים בפורנו
אלים מעוררת שאט נפש שכזו.

מקומו של הגבר

בפורנו ובזנות בכלל, גברים אינם יכולים להרוויח את אותם
הסכומים כנשים (לפחות לא בפורנו הטרוסקסואלי) ובכל זאת הם אינם
מוזכרים לרוב (או בכלל) כסוג של קורבנות התעשייה. כמו כן,
טענות מסוימות על פגיעה בגבר צופה הפורנו כבר הועלו, למשל
במאמרו של הארי ברוד (Brod, 1996), המפנה את הזרקור בדיון על
הפורנוגרפיה אל הפגיעה הפוטנציאלית בגברים הצופים בפורנו וגורס
כי הם הופכים מאוימים בידי איברים ענקיים וזקפות מהירות אשר
אינם תואמים את המציאות ובשל התסכול הרב העלול להיגרם להם מכך
שבנות זוגן האמיתיות אינן תמיד מוכנות ומזומנות למין כמו הנשים
בפורנו ובוודאי שאינן נראות כמותן. אולם דעות אלו אינן שכיחות
במיוחד.

חלק מן המרואיינות התייחסו למקומם של שחקני פורנו גבריים. טליה
אומרת: "אני לא חושבת שזה כבוד גדול ואדיר להיות שחקן פורנו
אבל הם פחות מושפלים בתוך הסרט מנשים... כי נשים תמיד מוצגות
בתור הפגיעות". גישתה של טליה מתייחסת בעצם לעובדה שנשים
בפורנו נראות פעמים רבות ככנועות לגבר. לרוב נשים באמת נראות
כסוג של שפחות מין בסרטי פורנו, מן הסתם כיוון שרוב צרכני
הפורנו הם גברים, אלא שבסרטים רבים אפשר לראות את התגשמותה של
פנטזיה הפוכה שבה הגברים הם הנשלטים. דוגמה לכך היא חברת הפקות
הפורנו Naughty America, שלצד סרטם Bookworm Bitches (במאי לא
ידוע, 2004), שהציג צעירות המקיימות יחסי מין עם מוריהן על מנת
לשפר ציונים, הופיע סרט מקביל בשם My First Sex Teacher
(2004), במאי לא ידוע), שבו מורות מנצלות את תלמידיהן ועכשיו
הגברים הם אלו הכנועים. מובן שסוג זה של סרטים הוא במיעוט אך
הוא בכל זאת קיים ומראה שהפורנוגרפיה איננה תמיד סביב גברים
אקטיביים ונשים פסיביות.

סיבה אחרת לאי ראייתם של הגברים בפורנו כקורבנות קשורה ככל
הנראה לעמדה שהוצגה בסעיף הקודם ולפיה הפורנו הקשה הוא מגרש של
גברים או לפחות נתפס ככזה. האישה בתעשיית המין מגיעה לשם מתוך
משבר כלכלי או בגלל עבר של התעללות מינית (זומר, 2000) ואילו
הגברים עוסקים בכך מתוך הנאה, דבר אשר אינו בנמצא אצל הנשים
המשחקות בפורנו. ליאת אומרת שגברים משחקים בפורנו כי "גברים
רוצים להראות שהם גברים וחושבים שככה הם יוכלו לזיין הרבה".

למעשה זאת לא טעות לומר שפורנו הוא באמת מגרש גברי. העובדה
שגברים משתכרים פחות מעבודה זאת מוכיחה כי אכן קל יותר ללהק
אותם. המשכורת הקטנה יותר לא נובעת מתוך העובדה שהצופה מתעניין
יותר בדמות האישה בסרט כי הצופה כן זקוק לגבר בסרט על מנת
שיבצע את הפעולות שבהן הצופה מעוניין, או כמו שאנט קון (קון,
2003) אומרת, כדי שיפרוק מהצופה את רגשות האשמה לגבי הפנטזיות
האלימות שבו. הבדל המשכורת נובע מכך שהאישה בפורנו נתפסת כמי
שמקריבה יותר והיא אכן מקריבה יותר - התגובה החברתית אליה קשה
יותר והמחיר שהיא משלמת על השתתפותה בסרט גבוה יותר מזה של
הגבר, וגם זה מתחבר לדבריה של קון האומרת כי תפקידה של האישה
בפורנוגרפיה הוא לא לומר "לא".

הוכחה לכך היא הסרט התיעודי "בתוך גרון עמוק" שהוצג בהקדמה.
הסרט מספר לנו כי שני כוכבי הסרט "גרון עמוק", הארי רימס
ולינדה לאבלייס, נודו שניהם מבחינה חברתית ורימס אף כמעט נכלא
בבית הסוהר בגלל השתתפותו בסרט. שניהם ביצעו עם השנים מעין
תהליך של חזרה בתשובה על מנת להיטמע בחברה בחזרה ולהחזיר לעצמם
את כבודם האבוד. רימס הצליח אך לאבלייס לא, לא היה באפשרותה
לשבור את תדמית הזונה שדבקה בה.

האישה החופשייה שעושה בגופה כרצונה נתפסת כאמור כסוג של איום
חברתי. הסכמה עם גישה זאת מביעה קרן שאומרת: "יש סטנדרטים
שונים. אני יודעת שזה נשמע מטומטם, אני אמורה להיות פמיניסטית
אבל לא יודעת, כשאני רואה אישה אני יותר מצפה שהיא תהיה סגורה
בקטע הזה מאשר גבר. אני יודעת שגברים יותר חושבים על זה, יותר
רוצים את זה. בנות אמורות להיות קצת יותר... זה כמו ההבדל שגבר
ישכב עם מלא בנות וגם בחורה תשכב עם מלא בנים, זה אמור להיות
אחרת".
דבריה של קרן הם דוגמה למוסכמה החברתית הפטריארכלית שקיבלו על
עצמן נשים ולפיה האקטיביות המינית היא נחלתם של גברים ואילו
נשים אינן אמורות למצוא חופשיות מינית זאת בעצמן.

מסקנות בעקבות המחקר

כאשר התחלתי לעבוד על המחקר הזה הייתה לי כוונה ברורה לכתוב על
קהל אנשים הצורך מוצר תקשורתי שנוי במחלוקת ולהסביר מהם
המניעים של אותם צופים לצריכת תוכן זה ומה הם חושבים על
הבעייתיות ועל הקונפליקטים שסביבו.

אם הנחתי בתחילת העבודה שאני מראיין קהל של צופות פורנוגרפיה
אשר יגנו על אותן נשים אשר הפורנוגרפיה היא עיסוקן, התגלה לי
בסופו של דבר כי רק למעטות מהן לא הייתה אף מילה רעה לומר על
בחירתן ועל דרך חייהן של אותן שחקניות.

כפי שעולה מן הריאיונות, גם אותן צופות אשר מלאות בוז כלפי
שחקניות הפורנו אינן מתביישות בהרגלי הצפייה שלהן. הזונה אינה
נמצאת באותו מעמד כמו זה המשתמש בה. האמביוולנטיות של מאיה,
שמתבטאת מצד אחד בכמעט סגידה לפורנוגרפיה ומצד שני במבט מזלזל
כלפי שחקניות הפורנו ואפילו כלפי עצמה, היא רק ביטוי לקונפליקט
שבו נמצאת אישה הנמשכת לסוג זה של בידור, סמל הזונה הנחותה
אינו מניח לה ולא מאפשר לה להרגיש שלמה עם בחירה זאת.

כמעט כל המרואיינות במחקר זה, למעט רותם, מיכל, דניאלה ורעות,
הן חשות מידה מסוימת של עליונות על שחקניות הפורנו. הן אמנם
משתמשות בהן אך הן אינן רואות בהן חלק מן המשחק הרגיל של תן
וקח וכל אחת מהן עושה זאת בצורה אחרת. ליאת, הדס וטליה מטילות
ספק בעצמאותן של נשים אלו. נעה, מאיה וקרן מביעות עמדה המזלזלת
בתכונותיהן האישיות של אותן נשים. עדי לא מתעניינת כלל בשאלה
אם נשים אלו עושות פעולות אלו מרצון או מאונס, עובדת היותן חלק
מתעשיית הפורנו מעלימה מהן צלם אנוש.

את הסיבה לכך ניסיתי להסביר בעזרת כוחם של ערכים חברתיים, של
כללי ברזל נוקשים שבני אדם רואים בהם דבר טבעי. הכלל הרלוונטי
במקרה הזה הוא שאישה העושה שימוש רב במיניותה היא איום חברתי
ולכן נדחקת אל השוליים.

המרואיינות במחקר שלי הן נשים אשר ניתן להחשיבן למשוחררות
מאוד, הן לא מסתירות את חיי המין שלהן, לא מדחיקות אותם ולא
מתביישות להתראיין לגביהם, אך אין זה אומר שהן משוחררות
לחלוטין מאותם ערכים חברתיים. נשים אלו אינן רוצות להרגיש שהן
חלק מאותה התנהגות לא נורמטיבית שהחברה מתקשה לקבל ולכן שמות
חיץ בינן לבין השחקניות. הצופה לא מתערבבת עם השחקנית.

מדוע מרואיינות אלו מדווחות על צפייה קלושה יחסית לגברים צופי
פורנו? איני מסכים עם טענתו של פינקר כי היצר המיני בנשים הוא
בהכרח קטן יותר מאשר אצל גברים. גם אם זה נכון אנחנו לא יכולים
לדעת זאת כיוון שערכים חברתיים גורמים לכך שרבים מן התכנים
הפורנוגרפיים מאיימים על הערכים שעליהם נאלצת האישה לשמור ולכן
היא איננה נהנית מהחשיפה לפורנוגרפיה באותה המידה כמו גברים.
רק מעטות מהן מרגישות בנוח עם הארדקור של ממש, שהוא כמובן נתפס
כגברי מאוד. גם אני אישית מצאתי בעצמי סוג של תפיסה כזאת לגבי
נשים בגלל ההלם הרגעי שתקף אותי כאשר בפעם הראשונה בחיי
שנתקלתי באדם המספר כי הוא אוהב פורנו עם בעלי חיים, שזהו
ז'אנר קיצוני בהחלט, זאת הייתה אישה.

אף אחת מן המרואיינות לא דיווחה על פגיעה בדימוי הגוף. אני
מאמין שגם מחקר נרחב יותר לא ימצא נשים שדימוי גופן נפגע
כתוצאה מצפייה בפורנו, לא בגלל שאין בתעשיית הפורנו נשים בעלות
מראה היכול לעורר קנאה אצל נשים אחרות אלא פשוט בגלל ששחקנית
פורנו לא מוקפות באותה הילת זוהר שלה זוכות דוגמניות או כוכבות
פופ. יותר מכך, חלקן אף מעוררות גועל מסוים בנשים שצופות בהן.
ישנה הילה מסביבן אך זאת הילה של משהו שיש להתרחק ממנו -
שחקנית הפורנו מייצגת את מה שאסור לגעת בו, את האישה המאיימת
על החברה.

ההוכחה לכך שהסיבה לתחושת רתיעה זאת היא ששחקנית הפורנו היא
אישה שאינה יודעת את מקומה היא ביחס השונה שלו זוכים גברים
שחקני פורנו. הם אינם נתפסים כפסיביים או חלשים ומרואיינות
כגון טליה וקרן מודות שיש בעיניהן הבדל בין גבר משוחרר מינית
לאישה משוחררת מינית.

הגבר מלכתחילה זוכה לדימוי אקטיבי יותר ועל כן הוא איננו מאבד
מכבודו כאשר הוא בוחר בסוג זה של עיסוק, או לפחות לא באותה
מידה כמו אישה. כאשר קרן אומרת שנשים צריכות להיות יותר
מעודנות מגברים היא מודה בעצם כי עמדותיה לגבי שחקניות הפורנו
הן מוכתבות, ישנם כללים חברתיים ברורים להתנהגות גברית או נשית
שעל-פיהם צריכים בני שני המינים להתנהג, בכדי שלא יסומנו
כחריגים.

תפיסת שחקנית הפורנו כנחותה יכולה להסביר אולי סיבה נסתרת
לצפייה בפורנוגרפיה בקרב מרואיינות אלו. שחקנית הפורנו יכולה
לשמש כסוג של שעיר לעזאזל שאליו מופנים רגשי האשם על הצרכים
המיניים בקרב אותן נשים הנראים כחריגים. צופת הפורנו יכולה
לומר שבעולם שבו נשים עושות דברים מעין אלה, לה עצמה בהחלט אין
במה להתבייש. ראיה לכך ששחקנית הפורנו היא צורה מסוימת של
קוריוז נעוצה בכך שחלק גדול מן המרואיינות מספרות על צפייה עם
חברים וחברות מתוך סקרנות או הומור ולאו דווקא למטרות אוננות,
יחסי מין או למידה. אם יחסי המין שבסרט היו רק יחסי המין ולא
היו שום משמעויות הנלוות אליהם אז לא היה בהם שום דבר מסקרן או
מצחיק; הם פשוט היו יחסי מין ולא הייתה שום סיבה לצפות בהם
למטרות בידוריות. ברור שגם אם ההנחה כי צופת הפורנו רואה
בשחקנית סוג של שעיר לעזאזל היא מוטעית, בכל זאת חייבת להימצא
איזושהי משמעות מאחורי צפייה למטרת בידור, משהו שגורם להן
להכניס סרט פורנוגרפי לווידיאו או ל-DVD בזמן הימצאותם של
אנשים נוספים בחדר. הייתי רוצה לומר שסיבה זאת היא סוג של
שימוש בפורנוגרפיה למען מרדנות כנגד ערכי החברה, אולם הדרך שבה
מתייחסות נשים אלו אל הפורנוגרפיה מלמדת על סיבה שונה
לחלוטין.

יכול להיות גם הסבר אחר להפיכת הפורנוגרפיה לחומר בידורי. לאדם
קשה להתמודד עם מצב שבו עמדותיו החברתיות סותרות את מעשיו ולכן
עליו למצוא צידוק למעשים אלו (Aronson, 1972), ולכן, אם אישה
צופה בחומר פורנוגרפי למטרות מיניות כלשהן אך צפייה זו מהווה
סתירה לאותה תפיסה חברתית שלפיה אישה צריכה להיות פחות משוחררת
מבחינה מינית, אז הצידוק לכך יהיה בראיית סרט הפורנו כחומר
קוריוזי, מסקרן או מצחיק והשימוש שעושה שחקנית הפורנו אינו
משתווה לשימוש הטבעי שעושה האישה במיניותה, ובכך שוב נותר החיץ
הזה שבין הצופה לשחקנית. הצד הצופה כבר איננו צריך להצדיק את
הנאתו מעבודתה של שחקנית הפורנו כיוון שהוא נמצא ברמה גבוהה
יותר ממנה.

אינני יודע מה מבדיל בין צופות כמו מיכל או רותם, אשר אינן
מחזיקות בדימוי שלילי לגבי שחקניות הפורנו, לבין צופות כמו
נועה, מאיה או ליאת אשר כן מראות גישה שלילית מסוימת אל אותן
נשים. אני יכול רק להניח שכמו בכל דבר אחר, גם במקרה זה,
אירועים שונים ומידע שונה שניקרו בדרכן במהלך חייהן הם
שמשפיעים על מידת כוחם של הערכים הפטריארכליים על עמדותיהן.
ככל שגישה זאת חזקה יותר, כך תרצה צופת הפורנו ליצור ריחוק רב
יותר בינה לבין האישה המוכרת את גופה.

למען האמת, לא ניתן להאשים איש בכך שהוא מעוניין לראות עצמו
רחוק ככל האפשר ממה שנקרא תעשיית המין. עולם הזנות מלווה
בתופעות שליליות מאוד של אלימות וסחר בנשים. אולם שוק שחור זה
הוא תוצאה של האיסור על תעשייה לגיטימית בתחומים אלו. ניסיון
העבר כבר לימד כי כאשר מונעים מן החברה את המוצרים שבהם היא
חושקת יתפתח בקרבה שוק לא חוקי לאותם המוצרים, בדומה לפריחתם
של ארגוני הפשע שעסקו בהברחת אלכוהול בזמן תקופת היובש בארצות
הברית של שנות ה-20 (Blocker, 2006). ככל הנראה, הניסיונות
להיאבק בלגליזציה של הזנות רק פוגעת בנשים העוסקות בעבודה זאת,
מנחיתה אותן ומעניקה כוח רב לאנשים המנצלים את אותן נשים כיוון
שבהיעדר תעשיית זנות חוקית, עבריינים הם אלו שיספקו לציבור את
מה שהוא מחפש.

גם כאשר הזנות היא כבר חוקית היא עלולה ליצור בעיות. בשנת 2005
הודיעה לשכת התעסוקה הגרמנית לצעירה בת 25 שלא תקבל קצבת סעד
אם לא תיענה להצעת עבודה בבית זונות (הארץ Online, 2005). צעד
זה גרר אחריו תגובות כנגד הלגליזציה של הזנות כמו מאמרה של
אורית קמיר "חובה להיות זונה: חלומות בלהה מתגשמים, אם לא
עוצרים אותם" (רשימות, 2005), שרואה ברעיון הזנות החוקית פתח
לסוג של גיהינום שבו המדינה אונסת נשים. אולם גישה זאת מתעלמת
מן העובדה כי כאשר המדינה מכריחה נשים לעבוד בזנות אין זה שונה
מהמצב שבו היא מונעת מהם לעסוק בעבודה זאת. בשני המקרים חודרת
המדינה לתחום הפרט ומחליטה עבורו מה טוב בשבילו ולכן לא ביטול
הזנות החוקית הוא הפתרון אלא הפסקת ההתערבות החברתית בחייו של
הפרט.

אני מעלה נושאים אלו מתחום הזנות זה כדי להבהיר את חוסר
ההיגיון שבגישה המקובלת לגבי פורנוגרפיה. אי אפשר להפריד בין
הזנות לבין הפורנוגרפיה. על פי ההגדרה של הוועדה לבדיקת בעיית
הזנות (1977), זנות היא מגע מיני בין שני אנשים או יותר בעבור
תמורה כספית. לכן גם הפורנוגרפיה נכללת בהגדרת הזנות, שהרי גם
בה מקיימים שני אנשים או יותר מגע מיני בעבור תמורה כספית אלא
שהם עושים זאת אל מול המצלמה.

למעשה, הפורנוגרפיה היא תחום הזוכה לקבלה חברתית קרירה עוד
יותר מן הזנות הלא מצולמת, כיוון שבמקרה הזנות, כאשר מוציאים
החוצה את הגורם הכספי, הבעיה מפסיקה להיות בעיה והופכת להיות
יחסי מין קונבנציונאליים לכל דבר, ואילו הפורנוגרפיה, גם כאשר
היא מתבצעת לא בעבור רווח כספי (בדומה לפורנוגרפיה החובבנית
הרבה שאפשר למצוא ברשת האינטרנט), היא עדיין נחשבת לבזויה
ומבזה.

אז מה יש בה, בפורנוגרפיה, שהיא מעוררת כל כך הרבה רעש גם כאשר
לוקחים ממנה את הגורם הכספי?
ומה הופך אותה לנוראה יותר מן העיסוק הבידורי באלימות או אפילו
מהפיכת אירועי טרור לבידור טלוויזיוני (בלונדיים, 2006)?

כפי שכתבתי קודם, לדעתי זהו הפחד מפני המסרים שהיא מעבירה
והחשש מפני מסרים אלו שהחל רבות לפני המאבק הפמיניסטי נגד
הפורנוגרפיה. איתן גוטמן כותב כי עם עליית הנצרות החלה תפנית
חברתית חזקה כנגד חיי ההוללות שאפיינו את תרבות יוון ורומא.
המין אשר אינו לצורך רבייה נחשב לחטא וגם פעולת הרבייה היא מצב
של חוסר ברירה. עם מחיקת המין מן התרבות החלו מתנגדי איסורים
אלו לייצר תרשימים בעלי אופי מיני כקריאת תיגר על המוסר הנוצרי
הקשה, מה שגרר אחריו התנגדות מוסדית חזקה.

מצב זה של הכנסת המיניות למחתרת נמשך עד לתקופת הרנסאנס, שבה
החלה הנצרות לאבד מכוחה ואמנים זכו ליותר חירות אמנותית ושילבו
עירום ומיניות ביצירותיהם. אולם החירות הזאת לעולם לא הגיעה
לכדי קבלה מוחלטת של כל ייצוגי המין וגם היום, כשאפשר לקנות
בחנויות ספרות ושירה ארוטית ובקולנוע כל סרט שלישי כולל סצנת
מין בתוכו, הפורנוגרפיה עצמה עדיין נחשבת לטאבו. גם כאשר היא
חוקית, היא עדיין בגדר מחלוקת (גוטמן, 2005).

הפורנוגרפיה היא קריאת תיגר על המוסר החברתי. מן הסתם אין לה
דבר המחבר אותה אל ערכי המשפחה שעליהם מושתתת החברה המערבית.
החברה אומרת לאישה שמקומה הוא בשירות המשפחה ואילו הפורנוגרפיה
מאפשרת לה לקחת חלק בהוללות מינית. החברה מצפה מן האישה שתשמור
את עצמה לגבר אחד ושתשתייך אליו בלבד ואילו הפורנוגרפיה משדרת
לה שהיא יכולה לעשות בגופה כרצונה, אפילו להשתמש בו לפרנסתה.

חלק אחרון זה הוא איום גדול על התרבות הפטריארכלית. בעולם שבו
משמשת תבנית המשפחה כדי להשאיר את האישה תחת כנפיו המגוננות של
הבעל (גולדמן, 1911), הזנות היא חתירה תחת ערכים מסורתיים אלו,
הרי אם אישה יכולה להרוויח בחצי שעה את מה שגבר יעבוד עבורו
יום שלם, במה יתבטא כוחו של הגבר?

ראיית המיניות אף הגדירה אמנות כלא ראויה כאשר היא היוותה
פגיעה כלכלית. הרשת האמריקאית וולמארט, לדוגמה, הורידה ממדפיה
את האלבום In Utero של להקת נירוונה בגלל ציור של רחם על
העטיפה בטענה שהרשת לא רוצה לפגוע בתדמיתה כרשת לכל המשפחה
וזאת על מנת לשמור על ציבור הלקוחות (קליין, 2002). ברור
לחלוטין אם כך שהפורנוגרפיה מהווה איום גדול בהרבה על התא
המשפחתי, זה שכולנו חונכנו להתאים את עצמנו אליו.

נשים החיות על פי כללים אלו מתקשות לקבל את הפורנוגרפיה
כלגיטימית. אמנם ברור למדי כי אישה לא חייבת להיות צעירה ויפה
כדי להרוויח כסף ממין, אולם נשים אשר כללי המוסר אינם מאפשרים
להן לעסוק בעבודה מסוג זה רואות באישה העוסקת בזנות איום רב
כיוון שבחיי מוסר אלה לא קיימת עבורן דרך להשתכר כמו הנשים
העוסקות בזנות.

הסמל המבזה "זונה" אינו טבעי, הוא איננו דבר ברור. ביזוי זה
הוא תוצר של תפיסה חברתית המבטאת חשש מפני האישה המינית. אלא
שכאן נוצר פרדוקס מסוים - דווקא בגלל התפיסה החברתית המבזה
כלפי עובדות המין יכולה החברה להרגיש בנוח עם הצרכים המיניים
שבה, מאחר שעל עובדות המין אפשר להשליך את מה שהצופה פעמים
רבות לא רוצה לראות בעצמו.

הנשים הצופות בפורנוגרפיה, למרות הביקורת שהן שופכות עליה,
מוכיחות כי למרות ראיית הפורנוגרפיה כתחום שלילי, היא עדיין
ממלאת עבורם צרכים מסוימים, כאלו שלא ימלאו בשום מקום אחר.
החברה עושה שימוש בפורנוגרפיה, היא לומדת ממנה כיצד לגוון את
חיי המין, לומדת ממנה להיפתח לאקטים רבים שבעבר היו טאבו,
משתמשת בפורנוגרפיה כדי להחיות את הפנטזיות האפלות יותר שרק
המחשבה על התנסות אמיתית בהן מעוררת דחייה באנשים רבים. ודווקא
על שום שהיא מוגזמת וקשה לעיכול יש בה פן בידורי מאחד.

אין זה אומר שהמסרים הפורנוגרפיים הם תמיד קריאת תיגר כנגד
המוסר הישן המדכא נשים. לעתים רבות סרטים פורנוגרפיים כוללים
בתוכם אלימות קשה כנגד נשים וזלזול בהן, אך גם ההארדקור הקשה
יש לזכור את חשיבותו עבור צופיו. סרטים אלימים ודוחים, כל עוד
לא נעשו בכפייה, אין זה הוגן שלא להתייחס אליהם כאל צורת ביטוי
לגיטימית, וכמו כן נראה מדבריה של רותם, לדוגמה, כי אישה יכולה
למצוא עניין בתחומים אלו ולפרש סרטים אלו כפי שמתאים לה ובדרך
המשרתת אותה.

הנקודה האחרונה שאני רוצה להתייחס אליה חורגת מתחומי מחקר זה.
נקודה זאת היא שאדם לא צריך להצדיק את מעשיו כל עוד אינו כופה
אותם על האחר (מיל, 1859), ומכאן שהפורנוגרפיה לא צריכה להצדיק
את עצמה כל עוד היא לא נעשית בכפייה. כמובן שהמצב כיום איננו
כך; החברה בוחרת עבור האדם מהי עבודה מכובדת, והחברה גם מחליטה
עבור האדם אילו מין פנטזיות הן לגיטימיות ואילו אינן לגיטימיות
על אף שלאיש אין היכולת להגדיר את גבולות הפנטזיה וזאת כיוון
שלפנטזיה אין גבולות. לכן, כל עוד היא נותרת בגדר משחק ויש מי
שמוכן לשחק בתוכה עבור הצופה, איננו צריכים להתייחס אליה כאל
פשע, אלא רק כאל בידור שנוי במחלוקת.

גם כאשר נקבל את הסרטים הקשים והמאיימים ביותר עלינו
כלגיטימיים, עדיין אינני אומר שתעשיית הפורנו חפה מניצול נשים;
הניצול קיים. אמנם מעולם לא נתקלתי בסרט פורנוגרפי שיכולתי
לומר בוודאות שצולם תוך כדי כפייה, אך אין לי ספק שסרטים אלו
קיימים או יכולים תיאורטית להתקיים. עובדה זאת איננה תירוץ
להוציא את דיבתם של כל יוצרי הפורנוגרפיה. כמו העובדה שתאגיד
ענק כמו נייק מפטר אלפי עובדים כדי להעסיק במקומם כוח עבודה
זול בעולם השלישי (קליין, 2002) לא תגרום לנו להפסיק לנעול
נעליים למרות הרתיעה מאותו מותג מסוים. גם הבחירה שלא לצפות
בסרטים שמעודדים אלימות או אפליה חברתית לא אומרת שאין בנמצא
סרטים שנקיים מאלמנטים אלו ולכן לדעתי המאבק כנגד הפורנוגרפיה
הוא מאבק שאיבד כל פרופורציה.

כאשר החברה תתחיל להתייחס אל תעשיית המין כאל תעשייה לכל דבר
ותעניק לעובדיה את אותן הזכויות והחובות כמו לכל מעסיק או
שכיר, רק אז תוכל התעשייה הזאת להתחיל להתנקות מן הגורמים
המנצלים והדכאניים שבתוכה. אך כדי לעשות זאת תיאלץ החברה
להשתחרר מכבלי המוסר הישן העוטפים אותה ולבנות את מערכת הערכים
שלה מחדש. ואז אולי גם צופי הפורנוגרפיה יוכלו לחוש את הקו
המחבר שביניהם לבין יוצריה.

ביבליוגרפיה

אילוז, אווה, 2002, האוטופיה הרומנטית. חיפה ולוד, אוניברסיטת
חיפה וזמורה ביתן.

אנג, א'. 2003 (1996) להזדהות עם המלודרמה: בידיון טלוויזיוני
ופנטזיות של נשים. עורכות: תמר ליבס, מירי טלמון. "תקשורת
כתרבות" כרך ב'. רמת אביב, האוניברסיטה הפתוחה. עמ' 362-377.

בלונדהיים, מנחם וליבס, תמר, 2006, ממרתון של אסון לאירוע
מדיה. עורכים: תמר ליבס, פול פרוש. כשהאויב נכנס אליי הביתה,
תל אביב, הקיבוץ המאוחד.

גוד, אריק. 2002 [2001]. על הסטייה. רמת אביב, האוניברסיטה
הפתוחה.

גוטמן, איתן, 2005, פורנוגרפיה ודמוקרטיה: קונפליקט, מתחים
והדדיות.
http://www.e-mago.co.il/Editor/feminism-85.htm

גולדמן, אמה, 2004 (1911), שחרור האישה. עורך: אברהם יסעור.
"אנרכיזם", תל אביב, רסלינג.

ויליאמס, ר. 1999 (1991) "בסיס ומבנה על בתיאוריה התרבותית
המרקסיסטית". עורכים: אליהוא כ"ץ ויצחק ינוביצקי. "תרבות
תקשורת ופנאי בישראל" כרך א, עמ' 39-53, רמת אביב, האוניברסיטה
הפתוחה.

וסטרגארד, ט' ושרודר, ק' 2003 (1985) אסטרטגיות של פנייה מין
ומעמד. עורכות: תמר ליבס, מירי טלמון. "תקשורת כתרבות" כרך א'.
רמת אביב, האוניברסיטה הפתוחה. עמ' 397-431.

הוועדה לבדיקת בעיות הזנות (1977) דו"ח הועדה לבדיקת בעיות
הזנות. ירושלים: משרד המשפטים.

זומר, אלי, 2000, התוצאות הנפשיות של העיסוק בזנות.
http://www.maytal.co.il/heb-articles/article-12.html

למיש, דפנה. 2002. לגדול עם הטלוויזיה. רמת אביב, האוניברסיטה
הפתוחה.

מיל, ג'. ס. 2006 (1859) על החירות. תל אביב, ידיעות אחרונות.

משוניס, ג'ון, 1999 [1997], סוציולוגיה. רמת אביב, האוניברסיטה
הפתוחה.

נתן, ניר "אין לי אשליות לזכות באוסקר". מגזין גלובס, 29 ביוני
2006.

פינקר, סטיבן. (2005) הלוח החלק. תל אביב, מטר.

פיסק ג', 2003 [1989], "מדונה". עורכות: תמר ליבס, מירי טלמון.
"תקשורת כתרבות" כרך ב'. רמת אביב, האוניברסיטה הפתוחה. עמ'
320-335.

קון, אנט, 2003 [1995], צפייה חסרת גבולות. עורכות: תמר ליבס,
מירי טלמון. "תקשורת כתרבות" כרך ב'. רמת אביב, האוניברסיטה
הפתוחה. עמ' 235-243.

קליין, נעמי. 2002 [2000]. No Logo. תל אביב, בבל.

קמיר, אורית, 2005. מתוך אתר רשימות.
http://www.notes.co.il/orit/9704.asp

רוברטס, ניקי, 2006 [1992], זונות עושות היסטוריה. תל אביב,
סיטרא אחרא.

ריבלין, רם. אוגוסט 2003. פורנוגרפיה: מוסר, חירות, שיווין.
ירושלים, המכון הישראלי לדמוקרטיה.

רינון, יואב, 2003, חדר המיטות של סאד. תל אביב, רסלינג.

רפ, דויד, 2005, היית מלצרית, תוכלי גם להיות זונה. מתוך אתר
הארץ .ONLINE
http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=535666&contrassID=2&subContrassID=2&sbSubContrassID=0


Aronson, Elliot, 1972. The Social Animal. San Francisco,
W.H. Freeman and company.

Baron, R. A. 1974. The Aggression-Inhibiting Influence of
Heightened Sexual Arousal. Journal of Personality and Social
Psychology, 30, 318-322.

Baron, R. A. 1979. Heightened Sexual Arousal and Physical
Aggression: An
Extension to Females. Journal of Research in Psychology, 30,
318-322.

Baron, R. A. and Bell, P.A. 1973, Effects of Heightened
Sexual Arousal on Physical Aggression. Proceedings of the
81st Annual Convention of the American Psychological
Association.

Baron, R. A. and Bell, P.A. 1977, Sexual Arousal and
Aggression by Males: Effects of Type of Erotic Stimuli and
Prior Provocation. Journal of Personality and Social
Psychology, 36, 816-824.

Berger, F. R. 1977, "Pornography, Sex and Censorship",
Social Theory and Practice, p.183.

Blocker, J.S. Jr. "Did Prohibition Really Work? Alcohol
Prohibition as a Public Health Innovation." Am J Public
Health. 2006 Feb;96(2):233-43.

Brod, Harry, 1996, Pornography and the Alienation of Male
Sexuality (May, Strikwerda and Hopkins [Eds.]) Rethinking
Masculinity: Philosophical Explorations in Light of
Feminism. London, Boulder, New York and London: Rowman &
Littlefiels. P. 236-253.

Califia, Pat. 1988. Macho sluts. Boston: Alyson
publications.

Donnerstein, E. 1983. Erotica and Human Aggression. In R.G.
Geen & E. I. Donnerstein (Eds.) Aggression: Theoretical and
Empirical Reviews (vol. 2) New York: Academic Press.

Donnerstein, E & Berkowitz, L, 1981, Victim Reactions to
Aggressive Erotic Films as a Factor in Violence against
Woman. Journal of Personality and Social Psychology, 41,
p.710-724.

Eron, L. 1982. Parent Child Interaction, Television Violence
and Aggression of Children. American psychologist 37, p.
197-211.

Freud, S. (1950). Why War? In J. Srachy (ED.), Collected
Papers, Vol. 5. London: Hogarth.

Hollander, X, 2002 (1971) The Happy Hooker: My Own Story.
New York, HarperCollins.

Kendall. T, 2006, "Pornography, Rape and the Internet".
http://www.law.stanford.edu/display/images/dynamic/events-media/Kendall%20cover%20+%20paper.pdf


Laurence Thomas, 1996, Erogenous Zone and Ambiguity:
Sexuality and Bodies of Woman and Man. (May, Strikwerda and
Hopkins [Eds.]) Rethinking Masculinity: Philosophical
Explorations in Light of Feminism. London, Boulder, New York
and London: Rowman & Littlefiels. P. 255-271.

MacKinnon, C.A., 1993, Prostitution and civil rights.
Michigan, Journal of Gender and Law.

Malamuth, N. M. 1989. Predictors of Naturalistic Sexual
Aggression. In M.A. Pirog-Good & J.E. Stets (Eds.), Violence
in Dating Relationships: Emerging Social Issues (pp.
219-240). New York: Praeger.

Nemes, 1992, The Relationship Between Pornography and Sex
Crimes",  J. psyches law 20, p. 450-481.

Pines, A. & Maslach, C. 1993. Experiencing Social
Psychology: Readings and projects (3 rd ed.) New York:
McGraw-Hill.

Sontag, Susan, 1969, "The Pornographic Imagination". In
Style of Radical Will
New York: Farrar, Straus, and Giroux.

Waugh, T. 1995. Men's Pornography: Gay vs. Straight. The
Problem of Pornography, Belmont. P. 177.

Williams Linda, 1989, Hard Core: Power, Pleasure and the
"Frenzy of the Visible". Berkley: University of California
Press, p. 196-206.

Zillman, D. 1971. Excitation Transfer in
Communication-Mediated Aggressive Behavior. Journal of
Experimental Social Psychology, 7, 458-468.

Zillman, D. 1984. Connection Between Sex and Aggression.
Hillsdale, NJ: Erlbaum.

Zillman, D. & Bryant, J. (1984). Effects of Massive Exposure
to Pornography. In N.A. Malamuth & E. Donnerstein (Eds.),
Pornography and Sexual Aggression (pp.24-40). New York:
Academic Press.