חשוך, עומדת במרכז
מתרגשת, כולי פרפרים.
קמה, מתחילה.
המוזיקה בתוכי,
כולם מסתכלים עלי,
אני חיה.
מרימה יד, ועוד אחת
האורות סביבי
מרגישה עיניים נעוצות בי
מחפשות את הכאב
משתדלת לתת להם
את מה שהם קיוו לקבל.
סיבוב, מתנפצת,
קמה ועוזבת
מהר, וארוך - בלי פרופורציה
כמו הימים שהיו.
מודעת לכל רגע
מתרכזת בכל שניה
כי אולי היא לא תחזור.
נופלת. זה היה חד,
שחור. הכל שחור.
יוצאת בשקט, שלא יראו
מתארגנת ופורשת כנפיים
מחיאות כפיים.
הוילון נסגר.
משהו בי מת. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.