"העיר שלרגלי ההר שאליו לא מטפסים". כך קראו מובילי השיירות
והסוחרים הקדמוניים לעיר המחוז העתיקה. ובאמת לא יכלת למצוא
לעיר החמה הזאת שם מתאים יותר. העיר שכנה בצידי בקעה רחבה
מושקית בנהרות ויובלים שירדו מההר הגדול. בחורף אוויר מקפיא
היה נוחת על העיר ועל שדותיה ובקיץ שמיכה של אוויר חם ומחניק
הייתה מתיישבת על כל הבקעה ומבשלת בחום לוהט את כל בתי העיר.
אולם גם בימים הלוהטים ביותר אפשר היה להבחין בכתמי השלג שנצצו
על ראש ההר.

כל הקיץ היו תושבי העיר מביטים בערגה בחגורות עבות של יער
הארזים הקריר, בכרי הדשא הרחוקים ובשדות האחו הירוקים שנראו
מרחוק. כולם ראו שלמעלה בהר יש אוויר צלול ומזג אוויר נפלא.
אולם כולם גם ידעו שבמדרונות ההר מתחבאים צוקים אימתניים,
ביתרונות חלקלקים, ביצות טובעניות וחיות טרף צמאות דם וחדות
שיניים. מקדמת דנן היה ידוע שלא היה איש שניסה לעלות בהר
ולמצוא חזרה את דרכו למטה בשלום.

בקצה העיר חיה נערה יתומה ולה אח קטן ושובב. הנערה עבדה קשה
כדי שתוכל לכלכל בדוחק את עצמה ואת אחיה. אולי בגלל זה היא לא
יכלה להשגיח היטב על אחיה כמקובל. הילד הקטן היה נעלם לשעות
ארוכות, לפעמים לכל היום ממש, וחוזר הביתה רק מאוחר בערב.
הנערה, שחששה שהילד מסתבך במכות עם בריוני השכונה ניסתה לתחקר
אותו פעמים רבות על מעשיו, אבל לא הצליחה לדלות ממנו היכן הוא
מסתובב ולאן הוא נעלם.
כל פעם שהילד חזר היא הביטה היטב בגופו, ניסתה לחפש צלקות
וחבורות או כל סימן אחר שיעיד שהוא חוטף מכות, אבל להפתעתה
הילד תמיד חזר נינוח, שלו וממש מאושר.

כשסקרנותה של הנערה כבר לא יכלה לעצור בעדה היא קמה בבוקר
מוקדם ועקבה בשקט אחרי אחיה הקטן. להפתעתה, היא גילתה שהילד
הקטן הולך הישר לעבר ההר האסור. היא המשיכה לעקוב אחריו בהחבא
וראתה שהילד יודע בוודאות את מה שהוא עושה. הוא מצא דרכים
ונקיקים כדי לעקוף את שיני הסלעים החותכים. הוא עקף במיומנות
מדהימה את ביצות הבוץ הטובעני ואת שלוליות המדמנה. הוא דילג
מעל מאורות הנחשים והצפעוניים ובלב היערות וכרי המרעה מצא לו
משעולים ודרכים. המראות שנגלו לעיניה היו מהיפים שהיא ראתה
בימי חייה. היא צפתה בעדרים עדרים של בעלי חיים עדינים ויפים,
מרבדים של פירחי בר מקסימים בשלל ריחות וצבעים. צלילי השקט
וניחוחות העשבים הטריים גרמו לה להרגיש כמו בתוך חלום. הנערה
דאגה כל הזמן לעקוב במדויק צעד אחר צעד אחרי אחיה החולמני. היא
לא רצתה ליפול לבור או למאורה של יצור אמיתי או דימיוני. היא
גם דאגה לסמן באבנים קטנות את הדרך שבה היא הולכת כדי שתוכל
תמיד לחזור על עקבותיה כשתרצה מההר לרדת.

למחרת, הרגישה הנערה טוב ושלמה עם עצמה. היא החליטה להראות את
מה שראתה, את הפלאים ונפלאות, לכמה חברות נאמנות וטובות. הן
עלו בלאט בשביל הצר בין הצוקים, נהנו מיפי הפריחה ומזג האוויר
הנעים. שכבו על הבטן, שתו קצת שיכר ונחו על כרי האחו עם שיפעת
חיות הבר.
וכך יום אחר יום יותר ויותר אנשים עלו בשביל כדי לראות את
מראות ההר הנשגבים. השביל התרחב, הרשויות בנו מדרגות ומתחו
חבלים במקומות הצרים. סוחרים זריזים בנו בתי תה באוכפים היפים.
כדי לדאוג לניקיון האשפה שהשאירו חלק מהמטיילים הוקמה "הרשות
לשמירת ההר". הרשות החלה לגבות דמי כניסה ולמכור כרטיסים
בכניסה לשביל. במשרדים ממוזגים במרכז העיר ישבו עורכי דין
מחויטים וחשבו מה לעשות כדי שלא יקרה מצב שמישהו יחליק וישבור
רגל על אחד הסלעים וחס וחלילה יתבע פיצויים (הרי הרשות מוכרת
כרטיסים לאתר). הרשות דאגה לכן לבנות גשרים ומדרגות נוחות
ולפוצץ בדינמיט את כל הסלעים בקטעים הקשים. וכדי שאף אחד לא
יפגע חס וחלילה בטבע או במה שמוגן ושיש לו ערך, הרשות הציבה
פקחים לאורך הדרך. הרשות הודיעה על שעות פתיחה מוגדרות לאתר
(הרי הפקחים צריכים לגמור את יום העבודה בארבע, אחרת יצטרכו
לשלם להם שעות נוספות, אז מה אם שעות השקיעה היפות הן בשבע
בערב). שלטי הדרכה ושולחנות פיקניק הוצבו בכל פינה ובכל צומת
שבילים. משרד יחסי ציבור מיומן פרסם את המקום בכל ספרי הטיולים
(הרי צריך לדאוג לתזרים המזומנים).

אחרי כמה חודשים, כשעלתה הנערה אל ההר פעם נוספת זה כבר לא היה
אותו הדבר. היא כבר לא יכלה לשכב באחו על הבטן ולראות את
החרקים בגובה העיניים (אסור לרדת משבילים מסומנים). במקום
לראות את עדרי הצבאים מתבוננים בה בשקט מקצה קרחת היער היא
ראתה עדרים של משפחות על ילדיהם הצווחניים מנדנדים לבמבה ולשאר
חטיפים. היא כבר לא יכלה לחוש את השקט ושלוות הנשמה. היא
הרגישה שהיא מאבדת את החיבור לאימא אדמה.
פתאום היא שמה לב שבין כל אלפי האנשים שגדשו את השביל היא לא
ראתה את האיש שאוהב את ההר יותר מכולם, את אחיה הקטן.

למחרת בבוקר היא שוב התחבאה ועקבה אחרי אחיה הקטן. הוא שוב חמק
בלאט בין הבתים והתחיל לעלות אל ההר... אבל מכיוון לגמרי שונה.
הנערה התחבאה היטב ושוב עקבה אחריו, לא שוכחת לסמן את דרכה
בעקבות צעדיו. שוב היא ראתה פרחי בר, חיות סקרניות, ופינות חן
קסומות. היא נשבעה לעצמה שהפעם היא תשמור על השביל הזה בסוד רק
בינה לבין כמה חברות שמאוד מבינות. אולם חברה סיפרה לחברה,
עלמה סיפרה לאהובה. בחור הביא את הוריו, מעט קרובים הפכו מהר
מאוד להמונים ובעקבותיהם הגיעו הרשויות, התקנות, ההגבלות מוכרי
הסידקית וגובה הכספים.

"תגיד אתה לא כועס עלי, אחרי כל מה שעשיתי לך?" שאלה היא יום
אחד את אחיה. הם ישבו להתחמם בשמש האביבית, שניהם כבר זקנים
מרובי נכדים.
"אינני כועס עליך", ענה לה האח בחמלה. "זה נכון שפעמים רבות
עקבת אחרי, גילית את דרכי המיוחדות אל ההר והבאת את הבשורה
להמונים. בהתחלה באמת התעצבנתי עליך, איך את מסוגלת להרוס כך
את הדרכים היפות שמצאתי. כאב לי שהשבילים היפים מלאי התום
הופכים לאבק ברגלי ההמון. אולם לבסוף הבנתי שזו דרכו של עולם.
יש בוודאי אין סוף דרכים לעלות אל ראש ההר. כל אחת ואחת יש בה
מקום ליופי בדיוק כמו לאלפי הדרכים האחרות. ולכן כאשר מתחיל
להיות צפוף ורועש בדרך אחת זה בדיוק הזמן לפקוח עיניים שנית
ולמצוא לי דרך חדשה.
הדרך שהלכת בה פעמים רבות אינה הופכת להיות יפה פחות בגלל שהיא
מוכרת יותר. בעיניך היא פשוט מאבדת את ההתלהבות הראשונית ואת
העוצמה הבראשיתית. לעיתים קרובות בגלל שהדרך הופכת להיות כל-כך
מוכרת אתה מפסיק להתבונן. וסוד האושר הוא בהתבוננות, הלא כך
אחותי."

וגם אתם, נשמות טובות, אתם שהיתם איתי בחג הראשון של שבועות,
אי שם בהר סיני לפני כך וכך אלפי שנים. אם צפופה לכם הדרך אל
ההר, אם היא מלאה סדרנים, תעודות ותקנות ושאר חוקים מיותרים.
הקשיבו ללב פיתחו את העיניים. מצאו לכם דרך משלכם או עקבו בשקט
אחרי כמה נשמות טובות במושבתנו שמגלים בהר שבילים נסתרים. טפסו
לכם בדרככם הגיעו למלכות השמים ואכלו עוגת גבינה לחג יחד עם
אלוהים.