בלילה אחד,
אחרי יום של לבד,
כששניכם באותה נקודת מוצא,
חלמתי חלום מוזר של עצה.
שני שבילים נפרשו מהיום
באחד מלחמה, ברעהו שלום.
באחד שיגרה וקצב נועם
בשני ריגושים ואדרנלין זורם.
ובחלום, רואה אני בבירור את הדרך
אך סופה נעלם והיא איננה ניגמרת.
בשביל אחד צעדת אתה,
פניך אלי וידך פרושה,
וקראת לי 'בואי, בואי ילדה!'
וקולך באוזני מפתל חידה.
והוא בשביל הנגדי לשלך,
וגם ידו למושכי שלוחה,
וקרא לי 'בואי אלי ונאהב,'
הבטיח לבנות ארמונות של זהב.
ועמדתי שם בין שניכם, יריבים,
וקראתם אלי 'לעולם אוהבים!'
וכל אחד הביט בעיני,
וכל אחד קרא מחשבותי,
ולפתע לחשת 'הזהרי מטעות,
נשבע אני לך, אם תנטשיני אמות.'
והוא מנגד זעק 'לכל מקום אלך אחרייך,
חיי אינם חיים בלעדייך!'
וכל אחד אמר שלא יוכל בלעדי,
שלא יוותר, שימשיך עד בלי די.
בים של קלישאות איבדתי הכל,
הולכת לאיבוד בין מחר ואתמול.
לא שמחתי על טוב מזלי,
כי בכיתי בלב את מר גורלי.
ובמקום ללכת בעיקבות הלב
חישבתי למי זה פחות כואב.
אמרתי לך - רק אומר לו שלום,
ואהיה שלך לפני סוף היום.
ואמרתי לו, חשבתי עליך,
גם אם ארצה לא אוכל בלעדיך.
ובראשי הבהב הכאב בעיניך
והרחקתי אותו, וקרבתי אליך,
והוא מרחוק קרא לי 'חזרי אלי!'
ובחלום עקבתי אחר געגועי.
אהובי האחד עם כיסוי על עינו,
לא רואה, כעיוור, כסומא מאוהב.
השני רואה, לא מחמיץ שום פרט,
אך הדבר גורם לו לסבל מוחלט.
בעודי מתקרבת, בעודי מתרחקת,
שמעתי קול של דלת ניטרקת.
פקחתי עיניי אל אורו של יום
ונגמר ללא החלטה החלום.
הייתי רוצה שאהובי יזכרו
שלא שווא חלומות ידברו.