הוא פוקח עיניים כחולות, תמימות-מראה. בחור צעיר, נאה, מוכשר.
התעורר, חולה ומטונף, בפינת הרחוב שלו. השחר עוד לא עלה, אבל
הרעב העיר אותו. הוא לא יכול היה לסבול יותר. החל ספק-לקרטע
ספק-לזחול אל עבר הפח הגדול שבמורד הרחוב. אולי עוברי-האורח
זרקו משהו במהלך הלילה, משהו שהוא יוכל לאכול. הוא פתח את מכסה
הפח ונרתע מהצחנה. אם היה לו דבר-מה להקיא, הוא בוודאי היה
עושה זאת מזמן. החיטוט בפח הביא עמו מזון. שארית תפוח רקוב,
חצי פרוסת עוגה קשה, גלעיני שזיפים עם מעט שאריות פרי. הוא מצץ
כל קלוריה אפשרית מהסעודה הדלה שניצבה לפניו.לאחר מכן שקל
להיכנס לתוך הפח החמים, ולהמשיך את שנת הלילה שלו שם, אך כשראה
כי השמיים מתחילים להתבהר, החליט לוותר על הרעיון. הוא התיישב
על המדרכה ליד הפח ונזכר בחייו הקודמים, במשפחתו. לרגע תהה מה
שלומם, מה הם עושים בימים אלו. הוא חש בהתחלה של געגוע, אך
גירש אותו מיד בצעקה, שהפכה לשיעול מצפצף וקודר. "מה קרה לי?",
שאל את עצמו בקול צרוד ושבור. פעם הוא היה זמר. פעם הוא היה
אליל. אהבו אותו. העריצו אותו. הוא היה מופיע, כמו מלך, וכמו
אל היה לוקח את מה שרצה, מקבל את מה שרק העז לחשוק בו. כל לילה
נערה אחרת, לפעמים שתיים, לעיתים יותר. והמוסיקה שלו היתה
מתנגנת ברקע בזמן שביצע בהן את זממו, והקול שלו שר היה מלווה
את קולו הגונח בתאווה לא-מרוסנת... knock knock knocking on
heaven's door... הוא מנסה לשיר, ומתחיל בסדרה נוספת של
שיעולים. הוא מכחכח בגרונו ויורק. דם. אולי בכל זאת כדאי לו
לחזור הביתה. המשפחה תקבל אותו, הוא בטוח. אבל הוא לא רצה
להתחנן, לא רצה להפר את השבועה שלו. הוא לא ידבר איתם לעולם.
הוא לא דיבר איתם בזמן שהיה כוכב, והוא לא רוצה שילעגו לו
עכשיו, כשהוא בשפל המדרגה.

הולך הרגל הראשון של הבוקר עובר לידו. "נדבה", הוא מבקש,
בעיניים כחולות גדולות. בחור צעיר ויפה. "שיהיה לך יום יפה,
אדוני", מקרקר לעבר הדמות המתרחקת, הגבר המבוגר שהביא לו חמישה
שקלים וסיגריה. הוא נאנח לעצמו.