חמישי 11.30    14.11.02

הייתה לי שעת מבחן אתמול.
בתי עשתה לי תרגיל במשמעת עצמית
ושליטה על שלוות הנפש.
מגיע החורף, היא צריכה מגפיים.
הלכנו לחנות "נעלי לונדון" המוכר כבר מכיר אותי,
ובא לקראתי.
חזי בעל הבית.
היו מגפים שטוחות עם גרב גבוהה.
היו מגפיים עם עקב גבוה יותר, קצרות יותר וגם זולות יותר.
אני עמדתי על כך שהמגפיים שנקנה יהיו שטוחות גם אם
הן יקרות יותר.
היו שתי דוגמאות, אחת עם שרוכים לאורך באמצע המגף,
וכן רוכסן לאורך המגף באמצע.
בתי מצא חן בעיניה הרוכסן אבל היא רצתה את העקבים.
לא הסכמתי. נשארתי שלווה, ובטוחה בעמדתי.
ראיתי את נפשה מתחבטת ומתייסרת
בין כותלי קירות ביתה הפנימיות.
היא הייתה ברוגז וכעסה.
סנטרה הורם בהתרסה, פיה נקפץ בכעס.
כל כולה צלצולים וסלסולים להתגרות בי.
הייתי צרכה לסדר עוד מספר דברים, בכוון ההפוך.
היא לא באה איתי. את המפתח שלי לקחה.
ביקשתי שתשאיר את האינטרקום דולק,
כי בדרך כלל הוא כבוי.
היא הלכה הביתה, אני לדרכי.
חזרתי הביתה, האינטרקום אכן היה דלוק, היא הסתכלה טלוויזיה,
למרות העונש מיום א',
הייתה גם במחשב. לא הרשיתי לה.
התנגדה קלות, אך ידעה שמגיע לה העונש.
היא הכינה לעצמה ארוחת ערב.
הכינה ביצה. בדרך-כלל היא מכינה לשתינו, הפעם ראיתי בצלחת
נפרדת, ביצה שפוכה לא מטוגנת.
סלט, אכלה מה שאכלה, והיתר נשאר בצלחת,
פשוט לא יכלה להכין חצי סלט.
הכינה לעצמה גם שוקו מקקאו.
את זה תמיד היא מכינה לעצמה.
בקשתי שתזדרז, ותשטוף גם כלים
כי יש לי עוד הרבה מה לעשות.
אמרה בסדר, אבל בהתרסה. והתחילה לשיר בהתגרות.
הזהרתי אותה להימנע מהתגרות בי.
במוצ"ש יש מסיבה כלשהי שאחת הבנות עושה,
פחדה שלא אתן לה ללכת.
הלכה לחדרה עם קיצי, וב9.30 ביקשתי ממנה ללכת לישון.
ללא ויכוחים עשתה כמוטל עליה.
אמרתי לה לילה טוב כהרגלי.
והנה, לפני השנה התחילה להירגע.
כבר יש נשיקה, ואפילו הערה שהיא רוצה את
המגפיים עם הרוכסן.
את כועסת עלי? היא שואלת
לא.
את בטוחה?
כן. עניתי באהבה.

לומר שהיה לי נעים? בהחלט לא.
לא היה לי נעים.
אבל ממתי שעורי חיים הם נעימים?

ובלילה לפני לכתי לישון, כהרגלי אני נותנת לה נשיקת לילה טוב,

בעודה ישנה.
"אני רוצה את אימא..."  
"אימא פה, בובהל'ה, אני פה חמודה".
"אני רוצה את אימא..."
אימא...
אי...