היא ישבה על הספה, שותקת.
היא ידעה שהוא לא יבוא יותר לעולם. הוא הלך, הלך ולא יחזור.
היא לא הבינה. היא הייתה צעירה, צעירה מדי. והוא, היה מבוגר
ממנה בשנים רבות.
אף אחד לא בא לבקר, כי לא היו לה חברים.
ועכשיו, כשגם הוא הלך, לא היה לה אף אחד בכלל.
והיא ידעה, שככה זה בחיים. רק כשמשהו הולך אתה יודע להעריך
אותו.
רק כשמשהו נעלם, אתה מבין כמה שהוא החזיק אותך בחיים.
רק כשאתה יודע שלא יחזור, אתה מבין את גודל האהבה.

הוא לא רצה אותה בהתחלה. ניסה להתנגד. אבל כשהגיעה לדירה,
בלילה סוער אחד לפני 7 שנים, הוא לא יכל לעמוד מול הפנים
המתוקות האלו, שנשארו  לבד. הוא ידע שהיא זקוקה לו.
אמרו לו שיהיה לו קשה, שאולי כדאי לו לוותר. שיהיו הרבה אנשים
שירצו אותה, שאיתם באמת יהיה לה טוב. שהוא יוכל למצוא מישהי
חדשה. הוא לא הסכים.
הוא ידע, שאיתו יהיה לה הכי טוב שבעולם.
עכשיו, אף אחד כבר לא רצה אותה. היא הייתה זקנה מדי.
היה לה קצת ניסיון בחיים. לא הרבה, אבל מספיק. יש כאלו שיגידו,
שיחסית לגילה זה אפילו יותר מדי ניסיון, אבל היא אף פעם לא
הבינה למה הם מתכוונים. היא לא הכירה צורת חיים אחרת.
היא אהבה אותו אפילו כשהיה שיכור. אפילו כשהיה מסומם. אפילו
כשהיה מבקש ממנה לעשות לו דברים, שהיא לא כל-כך אהבה. אפילו
כשהיה אונס אותה, אבל זה בגלל שלא הבינה את משמעות המילה. היא
לא ידעה שהוא עושה לה רע. ובשלב מסוים, היא אפילו נהנתה מזה.
אבל עכשיו היא לבד.
אף אחד לא יכול להגיד לה איך היא תשרוד. גם היא לא יודעת.
ובכלל, איך מסבירים למישהו שהחיים שלו הולכים להשתנות?
והדברים עוד הופכים קשים יותר, כשמדובר בילדה בת שבע שאבא שלה
התאבד.