ראשון 17.40 08.09.02 ראש השנה יום השני

ובכן, על מה זה תשתוחחי עלי נפשי?
על מה תעצבי עלי נשמתי?
על מה ולמה יעיבו ענני סגריר את שמי התכלת?
למה ומדוע הלב הקטן שלי יעצב?
הוא נעצב בגלל חרדת הנטישה...  אתה השואל.
הוא נעצב על זכרונות תינוקות,
הוא נעצב על זכרונות ילדות ובחרות.

הוא נעצב על הפסדים שהפסיד,
ועתה בראותו את הלב הקטן האחר שלו,
שנולד ממנו, עצמם מעצמו דם מדמו,
בראותו אותו עושה מעשים, מתעודד מעידודים,
הוא נזכר,
הוא נזכר בנטישתו, דבר ראשון.
הוא נזכר בפרידות שנפרד.
ועתה בזמן חשבון הנפש,
בזמן ראשון לחודש החודשים,
בעת התאסף כל המשפחה יחדיו,
בדידותו עולה על גדותיה.
ואין זה חשוב כלל
אם המסובים, מאושרים הם אם לאו,
הם נראים כטוב לבם,

וכל כך טוב ליבם, והרגשתם מספיק נוחה,
עד כי גיסתי מצאה עוז בנפשה להרים קולה
על בעל גיסתה, שאול.
ובטוב ריגשותיה כי עלו על גדותיהם,
האשימה אותו בכל תחלואי התנועה הקיבוצית לדורותיה,
והוא אשם על כל מחדליה, ועל כל ה"מתנות" שקבלה,
כה טוב היה לה באמוציותיה, עד כי גם פסיקת בג"צ
את הקיבוצים לא הצליחו להרגיעה, להיפך...
עוד הוסיפו שמן למדורה,
וכבר היא בת שכולה שלא קבלה דבר,
וגיסי ברוב עדינותו לא בא להזכירה,
כי הבית שבו היא יושבת, נקנה מזכויותיה
כבת שכולה.
בת שכולה לאב שנהרג על אדמת מולדת...
במקביל לחקלאים שעיבדו אדמת מולדת...

וכה עלו טוניה, עד כי גיסי מצא לנכון
לומר לה כי היא מדברת מתוך אמוציות
ולא מתוך ענייניות.
הטורים עלו, ועלו,
ואחי/בעלה שותק ושותק,
ואיש אינו פוצה פה מסביב לשולחן החג.
גם הכותבת פה, לא העיזה להרים ראש,
כמו אז כשהאב/חמיה שאל לשלומה,
בגלל מחלת הסרטן,
היא נבחה עליו בחזרה,
שלא יעז לשאול, אם היא לא נתנה רשות.
כאז כן עתה, לא העזה הכותבת, לפצות פה,
פן יבולע לה.
אחר כך גיסי אמר להגנת הכותבת,
לא היה לך צורך לענות.
בעלה היה צריך להשתיקה.
אך הוא עכבר בבגדי גברבר.
שותק גם הוא מול אשתו הרחומה.
אחותי העירה כי בתחילת דרכם כבר אז,
כשביקרו אצלם, כבר אז גיסתנו הנכבדת
נבחה עליו בקולי קולות.
וכבר אז התגלה במלוא עכבריותו,
נחבא מהר בתוך קונכיתו, כמו סרטן במאורתו.
גיסי לא ענה לה מפאת כבוד הילדים.
ובכך קלונה גבר ברבים.
ואיך הרגישו שתי בנותיה?
זאת לא נדע, כי אין משיחים בשעת הסעודה.

ובכל זאת, הלב כואב, כי בעת הולכם,
הם לקחו איתם משהו, הנגלה רק לעיני אותו לב כואב.
אנרגיה שלילית, אנרגיה חיובית, מה זה חשוב?
הם נטשו את המולדת.
ואחר כך נטשו אחותי משפחתה.
ורק נשארה זו הכותבת עם בתה,
גם היא עזבה לביתה שלה.
גם היא קיבלה קצת אורז ובשר למצער.
כי את הכבודה לקחה כבר אחותה.

זו שטפה כלים במטבח, והשניה סדרה את הסלון.
ובגמר שטיפת הכלים הרשו לזו השוטפת לשבת,
ואז החגיגה החלה.
במטבח הוצאו מאכלים והושמו במיכלים.
המיכלים הושמו בתיק הגדול.
בתיק האוכל.
וזו שהירשו לה לשבת, מוצאת את עצמה
מחפשת מה אחותה מקבלת.
כמובן לא יכלה לראות ולבדוק בגלוי.
גם ביקשה נפשה שלא יהיה אכפת לה.
אך תחפושות ממנה רחוקות,
והכאב ממנה לא התחמק...
לא המאכלים אלא ההסתר.
לא המאכלים וההסתר כמו החיבוק החם
שיבוא ויעטוף אותה, כאומר:
את משלנו.

וכשבתה התחילה לצבוע את קיר חדרה,
היא התאפקה מלהיכנס לפאניקה
והירשתה לה, להוציא סולם.
להוציא עיתונים ולכסות את המיטה בנילון.
ולצבוע קיר.
היא גברה על מצוקותיה, כאומר הפתגם:
איזהו הגיבור? - הכובש את יצרו.
וכמאמר זה, היא כבשה את יצרה,
והקיר נכבש בצבע לבן. ועוד היד נטויה.

היא התקשרה להוריה לשתף אותם בגאוות היחידה,
והם השתדלו מאד להשתתף בשמחתה,
הסבתא, השתדלה לומר משהו נחמד,
הסבא גם כן אמר מילים כאלה ואחרות,
אבל זו, הכותבת,
ששומעת כל פיפס נלחש וכל קול ברטט,
שמעה גם הפעם, את אשר איש לא שמע,
"אז מה עוד חדש? מה את רוצה מאיתנו לשמוע?"

ושוב הלב כואב, ושוב חרדת הנטישה
חרדת הבדידות,
מאה שנים של בדידות.
בעוד הבדידות מכרסמת, העולם שותק,
אין איש מחבק,
אין איש אומר "כל הכבוד, יישר כוח."

ואין עם מי להשיח, ואין עם מי להלין,
אפילו החתולה בזעף יורדת מידיים מחבקות.
עוד יום של חול.
עוד יום של...
וכך עוברת לה תהילת עולם.
כך עוברים להם ימים של שקט,
ימים של שלווה.
רק הלב פועם, פועם בתקווה
כי מחר יהיה טוב יותר
מחר יחובק זה הלב,
מחר יהיה מי שיאמר:

את שייכת...