זה מצחיק אותי כשאני חושב על זה... תמיד האמנתי שאראה את אותם
הדברים לנצח. את אותו הכלב, "מוקה" שהיה חבר ובן ואח, וגם כלב
לפעמים,את הדלת הירוקה שכבר מזמן מתקלפת,שנדפקה כבר כל-כך הרבה
פעמים, ברגעים של התפרצות בלתי נשלטת שלי ולפעמים גם שלה.
אפילו את הערסל הבלוי, שהיה עד לכמה וכמה מצבים די מסעירים,
שהיום, מרחוק... נראים כמו סרט שעבר זמנו...
הכל כל-כך שונה עכשיו.
כשהגעתי למטבח חיכו לי על השולחן, קוראסונים ממולאים בחמאה
(כאלה שאני שונא), וגם בורקסים עם תפוח אדמה.
וקפה.
שחור.
שניהם היפנו אליי את מבטם, כאשר התיישבתי על הכסא הכחול, עם
הרגליים העקומות, שחרק כאשר זזתי, ויחד איתו חרקו גם
זיכרונותיי.
היא הייתה לבושה כותונת לילה שחורה, שכבר לא ממש הייתה שחורה,
אלא משהו שיותר מתקרב לשקוף ומחורר.
אך פניה היו יפות, יותר ממה שזכרתי, יותר ממה שהיו אתמול
בלילה, כאשר עיניה שקעו בצלליות,שחורות כהות,ולחייה כמו שתי
תפוחים, מנופחים אך ריקים, ושמנוניים, כמו הקוראסונים בחמאה
שאני כל-כך שונא. היא הייתה רעננה, יפה, חדשה. לא עייפה... לא
כמוני...
הבחור ניסה להיות נחמד. "בוקר טוב" ועוד כאלה שטויות. "איך עבר
עלייך הלילה?" "אני מקווה שלא הערנו אותך, או משהו כזה..."
ובחיוך מגעיל וחסר בטחון, הסתכל על האישה שלי, שעכשיו היא כבר
שלו, וביקש ממנה שתעביר לו את הסוכרזית.
הסתכלתי עליו, וריחמתי עליו. וריחמתי על עצמי. וריחמתי על
מוקה.
הדלקתי סיגריה. היא תמיד שנאה שאני מעשן. העשן עלה למעלה,
והתפצל לשלושה כיוונים שונים.
מבטיהם סגרו עלי מיותר משלושה כיוונים.
הרגשתי יותר גרוע מהחתול שהיה במקלחת. כלוא ומלוכלך, ללא
ניסיון לצאת החוצה. כמוני. כמו רגשות האשם שלי שלא נתנו לי
ללכת.
כלוב של סורגים, עשוי ממבטים ורגשות אשם, סגר עלי, וגרם לי
לשבת, לחכות שאיזה כלב יבוא, ובבעיטה, יעיף אותי החוצה.
עד כמה אפשר להיות מושפל? עד כמה אפשר להיות חסר רגשות?
כשהוא קם לשטוף ת'כלים, היא חייכה אליו, ואמרה בקול חצי מתחנן:
"מרסי". והוא החזיר לה את אותו החיוך.
היה בא לי לקחת את החיוכים שלהם ולמעוך אותם לתוך כלוב. יחד אם
החתול, והארנבת ושהם יחסלו אותם לארוחת הצהרים.
מי היה מאמין , שחיוכים יכולים כל-כך לשמח מישהו, ובו זמנית
לעצבן כל-כך מישהו אחר.
מוקה בא אליי, והתחנן שאתן לו משהו להשקיט את רעבונו. ליטפתי
אותו קלות על ראשו, וחייכתי. מסכן, חשבתי, הוא אפילו לא יודע,
למה הוא אמור להיות עצוב...