"אני לא יכולה, זוהר, פשוט לא יכולה", צרחה שירה לתוך הטלפון.
לילה, נמל תעופה בן גוריון, רגע לפני ליל הסדר.
שירה, אישה בשלה בשנות ה-30 לחייה, כבר חוותה וראתה הכל,
הפגינה ושרפה חזיות וטיפסה על הרים, אישה שחיה את החיים אין
ספק, מצחיק לראות איך היא מצליחה לשמר את עצמה בצורה מעולה
שכזו, חזה עומד כמו שצריך ורגליים שכולם נהנים לבהות, אישה
מושלמת קראו לה כולם.
"לא זוהר, אני לא עושה עם המשפחה שלך את ליל הסדר שוב, הספיקה
לי שנה שעברה. אימא שלך ממש דאגה לי, היא דאגה לרדת לי לחיים,
'למה אין חתונה, למה אורך חיים כזה', למה היא חייבת להיות כזו
עלוקה, אז היא ואבא שלך התחתנו עם איזה רבי עשו קולולו, שברו
את הכוס והבטיחו שתדבק לשוני לחכי אם אשכך ירושלים. למה אני
צריכה לעבור את הסיוט הזה? מספיק לי שאני יודעת שאני אוהבת
אותך ואתה בעלי אם זה רשום ברבנות או לא, על אפם וחמתם של
הורייך.
אני לא נשארת, תעזוב את זה, לך אתה תעשה את הסדר, תדאג שאחיך
לא ישתכר כמו בשנה שעברה ואני אחזור מיד אחרי זה, תגיד שנסעתי
לראות את ההורים שלי בניו-יורק. היא לא יודעת שהם גרים בב"ש
והיא לא תדע, בינתיים.
ואחרי שהיא תגלה שגם אני בהריון, אני אשאל את אלוהים למה באמת
לא נשארנו במצרים, מה היה כל-כך רע שם?
לא יעזור לך, אני לא נשארת."

"סליחה, אני יכול לעזור לך?" שאל המוכר את יריב ששמע מוזיקה
בקולי קולות.
"לא, זה בסדר אמר יריב, אני מסתדר יפה". יריב הוא בחור של הפוך
כשכולם נוסעים להודו הוא נוסע לניו-יורק, כשכולם מרקדים לצלילי
הדיסקו והפופ הוא דופק את הראש לנהמות הגיטרה של הרוק, כשכולם
העדיפו בנות הוא העדיף בנים, אפשר לומר עליו שהוא מקדים את
זמנו.
בחור של דווקא, יריב.
"אתה בטוח שאתה לא צריך עזרה?" הקשה המוכר וזרק מבט מלגלג
בדיסקים שהחזיק יריב בידו.
"כן, זה בסדר". מוכר מטופש מלמל יריב לעצמו כשהמוכר הלך להתעלק
על לקוח אחר, למה הם חושבים שהם יודעים הכי טוב.
"סליחה גברת, אולי תרצי לנסות את הבושם החדש מבית אסתי לאודר?"
חייכה המוכרת החיננית לכיוון שושנה, אישה דתייה בשנות ה40
ומשהו לחייה.
"זה בסדר", הנהנה שושנה. המוכרת החיננית לא המתינה שנייה
ושפריץ בריח לימון ווניל ניתז לאוויר נעצר ונמרח על צווארה של
שושנה.
"שושי, תעזבי את השטויות האלה", הגיח מאחורה בעלה, בשנות ה-50
לחייו, מקובל מאוד בשכונה בהם גרו, "יש לנו לסיים את הקניות
ואם תתעכבי על כל בושם זה לא ייגמר, רשימת המתנות לא תתקצר".
"גם לי מותר ליהנות, חיים. אם אתה מתכוון לטרטר אותי ככה בטיול
אז אני מוותרת מראש", אמרה שושנה.
"תתקדמי שושנה", עלה מפלס קולו של חיים, "תתקדמי".
"אתה לא תגיד לי מה לעשות", הגבירה גם שושנה את קולה.
"לא פה שושנה, לא פה", סינן חיים מבין שפתיו.
"אם לא פה, אז איפה? בבית, חיים?" קראה שושנה לעברו.
"סליחה אתם מעכבים את התנועה", נשמע קול מאחור, "ריבים זה לבית
אתם חצי רגל בחופשה אז תתאפקו".
זוג כזה של שידוך היו שושנה וחיים, לא משהו חריג בנוף המקומי
שלהם, הוא היה אחד כזה שהבטיחו לו גדולות ונצורות, הוא היה
חביב על כולם, היא הייתה בת השכן, ההורים שלהם היו חברים טובים
וככה גם נולד השידוך, לא משהו חריג.

"מושי, לא פה". צחקקה שקד היא הייתה בת 22, היא התחילה ללמוד
לתואר ראשון באוניברסיטה בפלילים, זה החלום שלה לעבוד ביחידה
המובחרת של המז"פ, לחקור זירות פשע ולהתעסק עם גופות. החלום
שלה הפסיק באמצע כשמושי שלה הציע לה נישואין. בלחץ הוריה היא
נישאה, היא לא רצתה למות בתולה זקנה.
מושי שלה היה חברה לחיים מכיתה י', 'אהבה ראשונה' כינו אותם
בתיכון. 'אחד בתחת של השני' קראו להם בצבא כששקד הכינה קפה
למפקד והתקשרה למושי שלה לשטחים שם הוא שירת עד לפני חצי שנה.
אחרי הצבא במקום לנסוע להודו כמו כולם הוא העדיף להביא לה
טבעת, השאר כבר ידוע.
"קושקוש, אני לא יכול להתאפק, אני לא יכול לספוג", הוא לחץ.
"מושי, אנחנו כרגע יצאנו מהחתונה, עוד כמה שעות לא יקרה כלום",
קבעה שקד בנחרצות.
"לך לא, לי כן, את אמורה לפנק אותי. בבקשה".
"אם אתה מבקש כל-כך יפה", נכנעה שקד ונגררה אחריו אל עבר
שירותי הבנים.

"לא וזה סופי", קבעה שירה בטלפון, "שלום" וניתקה.
פתאום היא התחילה להתפתל שמה יד על פיה ובכוחות שאישה בחודש
ה-4 להריונה יכולה לגרד זינקה לעבר השירותים של הנשים להקיא את
נשמתה.
דאמט, מלמל יריב לעצמו כשעוד אחד שעבר בחנות התנגש בו בפעם המי
יודע כמה. מה אני מושך אנשים? כעס.
יריב הרכיב את משקפי השמש על אפו, משקפיים סטנדרטיות כאלה בצבע
שחור והגביר את עוצמת המוזיקה שהתנגנה באוזניות. עכשיו הם לא
יפריעו לי.
"נשבר לי חיים", צעקה שושנה באחד מאותם מסדרונות אפלוליים של
נתב"ג. "אני לא יכולה לסבול את הלחץ הזה שלך", הוסיפה בזעם.
"אני לא התכוונתי", מלמל חיים. הוא לא היה רגיל שאישה פתאום
נעמדת על שלה ולא ממש ידע מה לעשות במצב שכזה.
"עזבי את זה שושנה, בואי נשאיר כעצת האיש את הריבים לבית,
אנחנו הולכים ליהנות בניו-יורק."
"אני לא מוכנה", ויצאה בזעם אל מדרגות החירום. חיים רדף אחריה
גם לשם.
"סליחה", פנה איש הביטחון של נמל התעופה אל עוברי האורח, "אני
מבקש מכל היושבים באולם להתפנות דרך ביקורת הדרכונים, ישנו חשש
למטען חבלה באזור האולם, אנחנו לא רוצים לקחת סיכונים מיותרים
ומבקשים מכם שתתפנו לבד."
התחילו מלמולים עצבניים ונהירה עצבנית עוד יותר לכיוון היציאה
כמובן שזה לווה כמיטב המסורת הישראלית בדחיפות, מכות וקללות.
איש הביטחון המסכן לא ממש ידע איך להתמודד עם הקהל העצבני
והעדיף לברוח גם הוא לפני שיקרוס ממול השאלות שקיבל.
מפתיע איך בחוסר הארגון שהתקיים אחרי ההכרזה הצליחו בפחות מדקה
להידחס החוצה כל אולם הנוסעים.
"יהיה בסדר", שושנה אמר חיים, "רק בואי ניכנס חזרה לאולם שלא
יקראו בשם הטיסה שלנו ואנחנו נפספס אותה."
"רק שתדע שאני נכנסת בגלל הטיסה ולא בגללך", נכנעה שושנה.
בשנייה שנכנסו הוכרזה במערכת הקריזה "קוד 4 הופעל" נדלקו
הנורות האדומות והדלתות ננעלו אוטמטית.
"מה קרה?" שאלו חיים ושושנה, הם לא היחידים ששאלו את עצמם את
השאלה הזו.