הוא ניצב ממולי
כשיצאתי ממכוניתי,
צחקקתי כהרגלי -
אולי ממבוכתי,
שרק אתמול עדיין סירבתי
אך לעקשנותו לא יכולתי.
התקרבתי אליו;
אחז במותניי
והפגישני עם זיקפתו.
חשבתי לתומי: "מה יהיה?
איזו תחבולה אמצא?"
חיפשתי אמתלה
לא להיות קרובה
יתר על המידה.
בנסיעה נעימה לכיוון הים
התקבלה החלטה להתיישב בפינה שקטה
ולשוחח על הא ועל דא,
כמו בכל פגישה ראשונה.
בנועם מלותיו
ובמבטו הצחור
הביע פראיות של תשוקה
אך שלט ביצרו
על מנת שאכבדו;
השתמש במוחו,
דיבר על אהבה,
שר לי שירים,
עד שאת לבי שבה
ב: "את אישה יפה".
אחז בידו את רגליי,
חשתי את חום ידיו
ומעבר למשקפיי הצצתי
וזקפתו הייתה במלוא הדרה.
"הסירי המשקפיים", אמר,
"רוצה לראות את עינייך",
ואני בשלי -
אוספת את שיערי
ובראשי כבר נעשתה ההחלטה
להרגיש בניחותא
עם גבר שמחזר כה יפה.
ראיתי לפניי גבר עם אהבה לים,
עם שמחה מיוחדת בפניו
כאשר בכלב פגש,
גבר עם חמלה על אישה חולה,
גבר עם הרבה זימה.
השתעשעתי עם המחשבה
מה יהיה בסופה של פגישה ראשונה,
כאשר האמת ממנו חבויה,
על שנכבשתי כליל בדקה הראשונה
ולא בגלל הזיקפה...
כבר הגיעה שעת השקיעה היפה
ולי כבר לא נותר אלא להמשיך במשימה;
לבדוק את הגבר המיוחד,
לשבור את המוסכמות
וללכת עד הסוף.
כן, אולי הייתי כמו שפנה,
אך הוא עשה ממני... חתולה.
12/05/03 |
