זה לא סיפור, וזה לא מונולוג, וזה לא מכתב וזה לא כלום וזה
הכל.
זה גם לא בעלי. זה צפרדע שבחר לא להפוך להיות נסיך וככה בעצם,
זו גם לא אגדה.



אני רוצה שתדעי
זה מכאן עד הסוף
בטוב וברע
אני אמשיך לאהוב
אמריא לשמיים
אחצה את הים
אלך אחריך
עד סוף העולם

אתה אוהב אותי ככה?
אם הייתי, לא הייתה שום בעיה.

ואז הבנתי. שוב הבנתי. אמרתי לו ביי. יצאתי מהאוטו. החלטתי כן
להביא לו את הגיטרה שלו כמו שביקש; למרות שלא תכננתי לעלות
הביתה, עליתי, לקחתי את הגיטרה והבאתי לו. חיבוק קריר של ביי,
נשיקה קטנה, ונסעתי. גם הוא נסע.

הכרתי אותו לפני שנה ועוד קצת זמן. הכרתי אותו בתקופה שהייתי
זקוקה לאהבה, חיפשתי אותה הרבה זמן, ואז הוא התחיל איתי,
במועדון ריקודים לטיני, ונתתי לו את הטלפון שלי.
זה היה ביום חמישי בערב, וביום שישי הוא כבר צלצל וקבענו את
הדייט הראשון שלנו.
הוא בא לאסוף אותי ממרכז קרוב לביתי, ונסענו לבית קפה על ציר
מוריה הידוע בחיפה. נסענו לגרג.
ישבתי מולו וחשבתי לעצמי וואו, איזה יפה הוא... לא שמתי לב לזה
בחושך, אתמול, כשהוא התחיל איתי. במועדון חשבתי לעצמי ש...
בסדר, ננסה. אבל הוא ממש יפה.
עם כל משפט שני בעצם הופתעתי לטובה.
הוא מושבניק, ממשגב. יש לי רגשות חיוביים ביותר למקום הזה
הקרוי משגב. הוא אוהב בע"ח, האמת שאימא שלו אוהבת בע"ח, אבל זה
בית שמלא בבעלי חיים. הוא אוהב לטייל, הוא אוהב ים, הוא אוהב
הרבה דברים, וגם אותי הוא אוהב, וכיף לו לעשות הרבה דברים, וגם
איתי כיף לו לעשות דברים, אבל רדוד כזה, הוא אוהב אותי רדוד
כזה...

אחרי הדייט ההוא התקשרתי לחברה שלי, חברת ילדות. "דפנה, הכרתי
את בעלי." היא אמרה לי לא לדבר ככה, ולא לעשות סימנים לשטן
וכו'... אני לא באמת זוכרת. אבל תחושת בטן כזו חזקה לא הייתה
לי מאז אסף. האקס המיתולוגי שלי, ותחושות הבטן שלי התגלו
כנכונות לאורך השנים, נו, טוב... חוץ מזאת בינתיים.

אז יצאנו ביום שישי, ויצאנו ביום שבת, וביום שלישי הוא הגיע
לחיפה כי הוא עשה תואר שני בטכניון (ובינתיים הפסיק אותו אחרי
סמסטר וחצי) ויצאנו לסרט.
מהסרט לא ראינו הרבה, אבל זה הספיק בשביל להבין את העלילה.
נמשכנו אחד לשני כמו עכבר למוזיקה. לא הצלחנו ואף לא רצינו
להתנתק אחד מהשני. כמעט בלענו אחד את השני. הוא ישן באותו הערב
אצל חבר, כי ידענו שלא נוכל להחזיק את עצמנו אם הוא יבוא אלי.
ביום רביעי, הוא בא אלי.

כל-כך פחדתי מהפעם הראשונה איתו, שנשמתי כל-כך מהר, כל-כך
פחדתי שזה מה שיהרוס.. מסתבר בדיעבד שההתאמה הזו הייתה אחת
מהמושלמות שחוויתי.
את החוויות המיניות הטובות ביותר שלי חוויתי איתו. חוויות
כל-כך מושלמות שפשוט התחלתי לבכות כי לא הצלחתי להכיל את
העוצמה של הרגש בתוכי. לא בכי של תינוק, פשוט דמעות שיצאו
החוצה יחד עם חלקי אנחות.
פעם, כשהיינו חברים והייתי נזכרת ביחסים האינטימיים שלנו,
הייתה עוברת בי צמרמורת. היום, עכשיו, כשאני נזכרת במה שהיה רק
אתמול, הלחיים שלי נרטבות מהזיכרונות.

אז התחלנו לצאת. והכל היה כל-כך טוב.
אני זוכרת שהוא הגיע לחיפה ביום שלישי ההוא, עם מדים של חיל
הים.
פעם ראשונה שהוא הגיע במדים של חיל הים. הוא בא כולו מחייך
וישר עטף אותי וחיבק אותי. זו גם הייתה הפעם הראשונה שהרחתי את
הריח שלו, זה שהתמכרתי אליו בהמשך חיי.
הוא הלך לאיזו פינה בים, מקום קצת פחות חשוף, והחליף שם בגדים
ל"אזרחי" כדי שנוכל ללכת לסרט.
מאותו היום יש לנו גם את התמונה הראשונה שלנו.
עשינו תמונה כזו, תמונת פספורט משותפת. אפשר לראות בה את
האושר.

הוא גר בתל אביב ואני בחיפה, ואחרי שלושה חודשים בערך הוא
התחיל לזייף. אני הבנתי שמשהו פה לא הולך ונפרדנו.

אחרי חודש בערך חזרנו.
נפרדנו כי הוא לא ידע אם הוא אוהב אותי. אני חשבתי שהוא לא
יודע, כי הוא פשוט לא יודע לקרוא לאהבה בשמה. זה לא שהוא לא
אוהב, הוא פשוט לא יודע ש"זה" אוהב.
היום אני יודעת שהוא אוהב. אבל חושבת שהוא אוהב אותי כמו
שאוהבים כל דבר שנעים לך איתו וכיף לך איתו ועושה לך להרגיש
טוב, הוא לא אוהב אותי באמת. הוא לא אוהב אותי של להקריב מעצמך
רק בשביל שלמושא האהבה שלך יהיה טוב.
הוא לא אוהב אותי כשרע ועצוב. הוא לא ימות למעני. הוא לא.

חזרנו. וביום של החצי שנה הוא אמר לי לראשונה "אני אוהב
אותך".
הרבה דמעות היו בעקבות הנושא הזה של האהבה, אוהב, לא אוהב,
אוהב, לא אוהב, כאילו חרצית ענק ריחפה כל הזמן מעל לראשינו,
ועלי הכותרת שלה נשרו אט אט, משנים בכל פעם את הידיעה של אוהב,
לא אוהב... אוהב אותה.

היום הוא מתגעגע אלי. אנחנו כמובן לא ביחד.
אני לא יודעת כמה מתוך הגעגוע הזה הוא אלי, וכמה מתוכו הוא
געגוע לכל מה שבת זוג מעניקה. לכל מה שקשר זוגי מעניק.
הייתי איתו בסופשבוע האחרון, והרגשתי נכונות עזה מצידו להתחיל
משהו חדש, לאהוב מישהי חדשה, להיות בקשר שבו הוא יאהב באמת.
זה לא פשוט ולא קל לדעת שמישהו שכל-כך אהבתי ועדיין עמוק בפנים
אוהבת, פשוט לא אוהב אותי בחזרה.

וכל תירוץ וכל פרצה שתספר לי אחרת, אקח אותה בשמחה. הוא פשוט
לא יודע מה זו אהבה, הוא לא מסוגל רגשית לאהוב כמו שאני אוהבת,
וכל תירוץ נלוז אחר יתקבל בחום ובנשיקה. אבל אין מה לעשות,
אולי הוא בעלי, אבל אני לא בשבילו, האישה.

ואני, כל-כך רוצה לאהוב, כל-כך רוצה להיות נאהבת, כל-כך רוצה
שמישהו ירגיש כלפי "את החצי השני" לא בקטע של חצי בן אדם, בקטע
של שני שלמים שיוצרים אחד.
כל-כך רציתי כבר להיות בנישה הבטוחה הזו של בעל, בית, ושני
חתולים.
לדעת שלא משנה מה אעשה ולא משנה מה יקרה, הביטחון הזה, האהבה
הזו, לא תעלם. היא אמיתית. אהבת אמת. כזו שלא נעלמת לעולם, כזו
ששורדת הכל.
והאהבה שלו כל-כך עלה נידף ברוח.

אז בעלי היקר, אהבתיך. אני יודעת זאת פתאום. אהבתיך, פתאום
עכשיו, פתאום היום...

ואם כוכב מנצנץ קטן בשמיים שלח חץ לכיוון הלב שלי, פעם, לפני
בערך שנה וחודשיים, הוא קצת פספס, כי האגדה הזו לא נגמרת כמו
כולן.

ואולי עוד שנה שנתיים נוכל לומר והם חיו באושר ועושר...
אני רק לא סגורה על נושא הביחד...

ועם כל יום שעובר, ועם כל שיחה שלי איתך, אני פחות מאמינה,
שהבועה היפה הזו של חיים משותפים איתך קיימת בעולם הזה. אולי
בגלגול הבא.