[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אלדד אילני
/
כנפיים

את קובי רובינשטיין הכרתי כשכבר היה כבד מכדי שאאמין לסיפורים
שלו על הצבא. איך יכול להיות שהאיש הגדול הזה, סמנכ"ל התפעול
המגושם שלנו, שנראה סביר רק בחולצה שחורה גדולה, וגם זה רק
בתנאי ששוליה מחוץ למכנסים, היה פעם רזה ושרירי? הרי אין אומלל
ממנו בכל פעם שמגיעים אורחים מחו"ל לפגישות בהנהלה, והוא נאלץ
לחנוט את עצמו בחליפה ועניבה. השתכנעתי רק כשהראה לי תמונה שלו
מתקופת הצבא, עומד עם כמה חברה' על שפת הים בעתלית, כנפי צלילה
משוננות מוצמדות בדרך פלא לחזותיהם השעירים החשופים. בהתחלה
היה קשה לזהות את קובי בין חבורת יפי הבלורית המחויכת. רק
כשסרקנו את התמונה, והגדלתי אותה לשבעה עשר האינטש של מסך
המחשב, הצלחתי לזהות את העיניים והחיוך שנשארו גם היום תחת
השיער הדליל והלחיים התפוחות.
"אז עכשיו אתה מאמין לי?" שלח קובי כף יד גדולה לגבות את מאה
השקל, דמי ההתערבות בינינו.
"עדיין לא, אבל אני נותן לך ליהנות מהספק, דובי". הנחתי את
הכסף בטפיחה בידו. "תגיד, איך הצמדתם את כנפי הצלילה, ככה
לגוף?"
"קומנדו ימי או לא קומנדו ימי?" אין כמו גאווה גברית ישראלית,
המתרפקת על תקופת הצבא. "אני מתערב איתך על עוד מאה שקל, שאתה
לא יכול לנחש איך עשינו את זה".
"פעם אחת להפסיד מאה שקל בהתערבות זה טיפשי. פעמיים באותו יום
זה פשע. מטומטם אני אולי, פושע לא".
"יאללה, בוא לאכול צהרים. אני מזמין", קובי שוב היה רעב.
"ממש מזמין. בכסף שלי מזמין, אינטיליגנט".

את הפעם הראשונה שטסנו יחד, לארצות הברית, לכנס בסן פרנסיסקו,
לא אשכח. על הקומנדו הימי הוא סיפר הרבה פעמים. צלילות בנמל
חיפה ואשדוד לחפש מטענים על אוניות סוחר. צלילות נועזות בנמלי
לדקיה, צור וביירות. פשיטות בחוף צידון. על הבעיה שלו עם
מטוסים לא סיפר. כנראה שכח.
הכל התחיל כשעשינו צ'ק אין. כשאני טס לבד, אני נותן את הכרטיס
לדיילת הקרקע, ומבקש את המושב עם הכי הרבה מקום לרגלים. בזה
מתמצה כל המשא ומתן בינינו. העלייה למטוס בשעה שלוש משער עשרים
וחמש. תודה רבה, ושלום שלום. טיסה נעימה. בטיסה הזאת קובי לקח
את הכרטיסים של שנינו, והתחיל דיון עם הבחורה בדלפק. תחילה שאל
מה סוג המטוס. אחר כך מה תת הסוג שלו. המשיך וביקש מקומות
מדויקים. שורה עשרים ואחת, השניים ליד החלון. אחר כך, כשהתברר
שהמקום כבר תפוס, היה מוכן להתפשר על שורה עשרים או עשרים
ושתיים. היה חייב לקבל מושב אחד ליד החלון. כשהדיילת הראתה
סימני מצוקה, דרש שתחליף מקום מוזמן של נוסע, שעדיין לא הגיע.
את ניסיונותיי להבין מה קורה, דחה בקוצר רוח. ניסיונו רב השנים
כסמנכ"ל תפעול הפכו את כושר השכנוע של קובי לכלי יעיל, ולבסוף
קיבלנו מה שביקש.
כשעלינו למטוס, לא הראה קובי סימנים מיוחדים למה שעומד לקרות.
הוא היה, כהרגלו, רגוע וחייכן. פילסנו דרכנו למקומות אותם דרש.
אותי קובי הושיב במושב המרכזי, שאני הכי שונא במטוס, עם הכי
פחות מקום לרגליים. הוא עצמו התיישב ליד החלון. אני מכיר אנשים
שמבקשים לשבת בקידמת המטוס, בו יש הכי פחות טילטולים. או אלה
שמבקשים לשבת במושב הצמוד לפתח המטוס, בו אפשר למתוח את
הרגלים. פעם, כשעוד אפשר היה לעשן, והמעשנים ישבו בעורף המטוס,
יכולתי להבין אנשים שביקשו לשבת מאחור. אבל מי רוצה לשבת במושב
בו הנוף היחיד הוא הכנף הענקית של בוינג 400-747 ושני מנועיו?
כשהמטוס התחיל לנוע, קובי הביט החוצה. גם כשהמטוס המריא הוא
הסתכל דרך החלון. גם כשהוא טס מעל הים התיכון מבטו היה על
הכנף. הטיסה יצאה באחת בלילה, וחושך מוחלט שרר בחוץ. קובי שתק,
ולא התיק מבטו מהכנף. כשהוא לא נגע בארוחת הערב, שהוגשה בשתיים
לפנות בוקר, העזתי לשאול אותו מה קורה. לקח לו זמן לענות, אבל
אי שם מעל אירופה, הוא הסביר לי.
"אני לא סומך על הטייס", אמר ברצינות, "אני מוכרח לראות מה
קורה למטוס. אני לא רוצה להיות מופתע". הדיילת הג'ינגי'ת,
שפינתה את הארוחה, שלא נגעו בה, שאלה אם יש בעיה עם האוכל.
קובי רק חייך אליה את חיוכו צחור השיניים, ובמהירות החזיר מבטו
אל הכנף.
עד הטיסה ההיא, שנאתי יותר מכל שני סוגי אנשים. בראש -
פוליטיקאים עקשנים ומטומטמים, שאף פעם לא יבינו איזה צרות הם
מביאים על מדינות שלמות. במקום השני - אלה שיושבים לידי במטוס,
נרדמים עוד לפני שהוא מתחיל לטוס, ומתעוררים כשהוא נוחת. אני,
בטיסה מניו יורק לתל אביב, תופס חמש דקות נמנום מעל קפריסין.
לא ישן במטוסים. לא עוזרים כדורי שינה, לא יין. הכל ניסיתי.
אחרי הטיסה ההיא נוסף סוג שלישי לצמרת השנואים. אלה שלא סומכים
על הטייס, ומטיסים את המטוס יחד איתו. לא ממש קבוצה. סוג של
אדם אחד. קובי רובינשטיין.
"אבל, מה עוזר לך להסתכל על הכנף?" שאלתי אותו, איפה שהוא
כשחצינו את בריטניה לכוון האוקיינוס האטלנטי. הדיילת הגינג'ית
המודאגת ניסתה לעניין אותו בקפה ועוגה, ללא הצלחה.
"משם מתחיל הכל, מהכנפיים", השיב, מהופנט מהאור האדום המהבהב
בשולי הכנף, באור הדימדומים של השחר. "אני לא סומך על הטיס".
"את זה כבר אמרת".
"אז, ממה שאני יודע, ותאמין לי שקראתי הרבה, הבעיות תמיד
מתחילות בכנף, או במנוע, שעל הכנף", הסביר ברצינות, "וברגע
שאני אראה בעיה, אני מיד אגיד לדיילת, והיא תגיד לטייס".
אני עובד עם קובי כמה שנים. הוא אדם מאד רציני, אחראי ויעיל
בעבודה. הוא גם נחמד ובעל חוש הומור נפלא. בעיקר חוש הומור
עצמי. אבל, לידי בטיסה ההיא ישב קובי אחר. בשלב זה, הפסקתי את
השיחה, ולא החלפנו מילה עד סן פרנסיסקו. היינו אמורים לעבוד על
מצגת בדרך, אבל לא היה טעם אפילו לנסות לדבר איתו.
בסן פרנסיסקו, עשינו צ'ק אין למלון, ומיד הוא סחב אותי לנמל,
לזלול את הקלם צ'אודר המפורסם שלהם. הוא היה רעב, ורק שלוש
מנות, בהן טבל חתיכות ענק של לחם לבן, השביעו אותו. הוא בלע
בלי ללעוס, הסתכל על המים בערגה, וחזר וסיפר סיפורי מוקשים
ופשיטות על נמלי אויב.
בבוקר, כשדפקתי על דלת חדרו, להעיר אותו, כדי לעבוד על המצגת,
הוא יצא אלי למסדרון, על קצות אצבעות.
"יותר טוב שנעבוד אצלך בחדר", לחש. על המיטה מאחוריו, התהפך
ראש ג'ינג'י, והמשיך לישון. קובי הסתכל אלי, חסם את הדלת בגופו
הגדול, והוסיף, "ואם תהיה נחמד, אספר לך איך תקענו את הכנפיים
על החזה. זה סיפור טוב, כדאי לך".







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אפשר לזיין את
הזונה, אבל אי
אפשר לסבן את
הסבון... אז אל
תשקר לי אה?!


תרומה לבמה




בבמה מאז 10/6/04 12:26
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אלדד אילני

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה