זה היה לילה צעיר בחום המפשיט של אמצע יולי.
וכיום ביומו היא ישבה שם ליד האבן הגדולה במרכז הכיכר.
לא מחייכת ולא משפילה פנייה, מביטה בעיניים עצומות ורואה
בעיוורון מלא את מה שלנו נראה כקיר, אך לה זהו מקור אנרגיה
אחרון לכוורת מכאוביה.
לבושה בשמלת קטיפה שחורה מעוטרת בורדים אדומים מדם, המשמשת לה
כשובר גלים לגליי הכאב הנובעים מים העצב אשר היא מתמידה לטבוע
בו.
ואני מסתכל מהצד ומחליט לעשות צעד ראשון במסע הכבישה שלי.
אני צועק לה ללא קול: אני רוצה להבין אותך.
והיא מקשיבה בלי לשמוע ומשיבה לי באין עונה עם שפתיה המרקדות
בשלילה.
לפתע לבי מתחיל לפעום במהרה [כמו נפילה אין סופית] לצליל
רקיעות הסוסים, הנובע משער העיר הסמוך לי.
וללא שלט הזהרה המסמל תהום לפנייך ראיתי את חורציי  גורלי
לפניי.
שלושה פרשים עצליי רגל מסבירים לי באצבעותיהם על העלמה אותה
סימן שאלה שהייתה לי כחידה ללא פתרון.
הם מורים לי לעזוב מיד ולא....
לבי ומוחי מרחפים במחשבות אחרונות על העלמה, לאחר כמה רגעים
כאשר הם חוזרים למסלולם אני אוסף את רגליי והולך משם.
מאז אותו לילה צעיר בחום המפשיט של אמצע יולי כל דמעה אשר
נגרמת אילו מגרגר אבק מזכירה לי חלק אחר מההיא שיושבת ליד האבן
הגדולה במרכז הכיכר אשר לעולם לא אפתור.