הכנתי לך מתנה לכבוד יומהולדתך. אנחנו לא מדברים כבר חודשים
אבל אני עדיין מרגיש כאילו זה הגיוני שאני חייב להיות לידך
ביום הזה.
הגעתי לביתך באמצע הלילה, לא היית בבית ומי שהיה - ישן.
הנחתי את המעטפה בתוך תיבת הדואר והלכתי עד לקצה הרחוב.
ישבתי על ספסל לח וחיכיתי. אולי במקרה תגיעי הביתה ואז אוכל,
כאילו במקרה, לראות אותך ולומר איך בדיוק התכוונתי ללכת
הביתה.
חיכיתי כמה דקות אבל את לא באת, אני מניח שידעתי את זה כל הזמן
כי בסך הכל כשיש לך חבר את לא חוזרת הביתה באמצע הלילה.
את מזדיינת איתו באמצע הלילה.
התחלתי את ההליכה הארוכה הביתה. היה לח ומגעיל ולא הצלחתי
לחשוב אפילו מחשבה אחת כל הדרך.
הרגשתי את הסלולרי שלי רוטט בתוך הכיס הקידמי של המכנסיים
ועניתי. אמרת לי שבדיוק חזרת הביתה ומצאת את המתנה ושאת מאוד
אוהבת אותה. אמרת גם עוד כמה דברים, ביקשת שאני אחזור ואולי
נדבר קצת. "אני כבר רחוק מידי ויש לי מעט מידי להגיד" אמרתי.
אין לי מושג למה, אני מת לזחול את כל המרחק רק כדי לדבר איתך
עשר דקות על כל מה שמסביב ואף פעם לא על מה שמפריע באמת.
המשכתי לכיוון הבית. ראיתי כמה אנשים במרכז, בסך הכל יום שישי,
אנשים מבלים. נראה לי שלא יותר מידי אנשים שמו לב אלי וזה טוב.
לפחות אף אחד לא נטפל אלי, שמתי לב שהמכנסים קרועים שעזבתי את
הבית דרך אגב.
בכל זאת לא יכולתי להמשיך יותר מידי. הרמתי טלפון ואמרתי שאני
חוזר. נראה לי ששמחת, אם הסתייגות מסויימת. דבר מובן, בסך הכל
זה הייתי שהגבתי כמו אידיוט לפני חמש דקות.
אחרי שעה ומשהו של הליכה וציפיה הגעתי לבית שלך. חיכית לי על
המדרגות. אני לא יודע על מה דיברנו ועל מה לא. כאן הכל הופך
להיות מעורפל. אני מניח שאני לא יכול לדמיין מה יקרה אז, או
אפילו מה הייתי רוצה שיקרה.
חבל שזה לא נגמר ככה. חבל שלא היית בבית, חבל שחזרת רק היום
בלילה וחבל שהסתפקת לכתוב לי הודעה קצרה במקום להרים טלפון.
זה לא שחשבתי להביא לך מתנה ואז פתאום הכל יהיה בסדר, אני לא
מאמין בקסמים. אני מניח שתקעו לי ישר בפנים את האמת. עד כמה
נדחקתי הצידה.
גם כן אהבת אמת.