זה היה אמיתי יותר ממה שאני הרגשתי אמיתית.
מפץ ענקי של אמת וטוהר, הרגשתי מלוכלכת.
אני עצמתי עיניים כי כאב לי להתבונן בכל היופי, והדמעות פשוט
זלגו ממני כמו עלים שנושרים כשיש רוח בסתיו.
ואז הוא התקרב אלי, ונשק לי. עטף אותי בכולו, הרגשתי ראויה
לזה, לרגע אחד. היה לי נעים להצטנף בתוכו. ולרגע אחד אהבתי
גברים, למרות כל החרא שהם יודעים להיות.
צמרמורת שלמה עוברת בי עכשיו, בעודי כותבת את זה. ולא היה לי
קר ולא היה לי חם, כל תחושה שהייתה בי נמחקה. רציתי לצעוק את
שמו, לפחות את האות הראשונה, הצליל שאהבתי להגות כל כך הרבה.
והוא רק שאל "למה את בוכה?" כאילו דבר מה התרחש והוא נאור ושם
לב אלי, כאילו נכנס לתפקיד חדש, המגן שלי. ואני רק חייכתי
אליו, בלי תשובה. ועוד דמעה זלגה ממני, בקלות.

ואז במכה אחת הכול נהרס. אולי זאת התנועה הלא נכונה? או
השתיקה? או החיוך? או אולי אני?

והוא נעלם, קם לפתע זרק לעברי מבט, נוזף בי על היותי עצמי.
הזדרז לו, ואני נטוע במקום, וראשי כמו מסתובב סביב עצמו. לפני
שהבחנתי במה שקרה, שמעתי אותו מרשרש בכלי המטבח, מכבה את האור.
סוגר ופותח חלונות. מחפש את המפתחות באפלה. שותה מים מהברז
הקטן שכל כך הצחיק אותי (למה הוא כל כך קטן?) קורא לי. ואני
מזדחלת עם השמיכה, וכל הנוירוטיות שבי, מתכוננת לקריזה הבאה.
הוא נשאר מאופק, אומר לי לזרוק את הזבל ולסדר את הכול, הוא כבר
יחזור בקרוב.
הוא הולך לדלת, ואני רציתי חיבוק או נשיקה. אני פוסעת אחריו
בזריזות מנסה להדביק את צעדיו הגדולים מזנקת על גבו וצוחקת
במבוכה ואי הבנה, מנסה להכניס בו קצת סימפתיה, צחוק.
הוא מחבק אותי קלות, מנסה להפטר מהעול, יוצא ידיי חובה,
כששנינו נשב בבית המשפט, לא אוכל לשקר, אכן חיבק אותי. למי
אכפת איך?
לי.

עלתה השמש, ציירתי עם כף רגלי על שטיח הקיר לקיר שיש בחדרו.
סידרתי שוב את הכרית והשמיכה, מוחקת בשבילו את האפשרות להיזכר.
כתבתי את שמו, צעקתי לו. הוא לא שמע אותי.
קר, למה קר? איפה הוא?
הלכתי להתרחץ, העברתי את ידי על גופי, נערתי אותה מעלי,נכון שם
הוא היה. מה השעה? כבר בוקר?
אני שומעת כלבים, את המזרקות למטה, והרבה ציפורים, מזכריות לי
שהחיים כשגרתם, מה איתך? איפה את?
אני? איפה אני באמת...

כשחזר, אני כמובן הלכתי. איך אפשר ששנינו נהייה ביחד? יש רק
מקום אחד בבית הזה. והמקום הזה הוא לא שלי.

אהבה? לא הייתי אומרת.
יותר חלום, יותר אשליה.