ישבנו מתחת לעץ בגן שלנו ותיארתי לו את הירח.
"לבן מעורבב עם צהוב, לפעמים עגול, לפעמים בננה, לפעמים עושה
פרצוף שמח ולפעמים בוכה." בזמן שתיארתי לו את הירח פתאום הבנתי
שהוא לא ראה אף פעם פרצוף שמח, או בננה כמו כולם, צבע צהוב
אצלי יכול היה להיות אצלו צבע שאני בכלל לא מכירה. כל מה שאני
רואה הוא רואה בצורה אחרת, אולי אפילו יותר יפה ממה שאני.
פתאום הבנתי, אני אף פעם לא יוכל לראות את מה שהוא רואה, אף
אחד לא יכול. צעקתי עליו שזה לא פייר. כל כך קינאתי בו.
"מה קרה?", הוא שאל, "למה את בוכה?"
כל כך כעסתי עליו! איך הוא מעז בכלל, מבקש שאני אתאר לו את
הירח רק כדי להתגרות... "למה אתה לא מתאר לי את הירח?"
הוא עשה פרצוף של כאילו הוא לא מבין. "כי אני לא רואה אותו,
אני עיוור", הוא שיקר.
"אתה שקרן", צעקתי עליו ורצתי מהר הביתה.
כשהגעתי הביתה אמא שאלה מה קרה וצעקתי עליה שגם אני רוצה להיות
עיוורת, והיא צחקה עלי. "למה אף אחד לא מבין? למה כולם משקרים
לי?! גם אני רוצה להיות עיוורת! למה הוא שומר את הכל רק
לעצמו?!", אמא התחילה לכעוס ואמרה שאני אפסיק לצעוק או שהיא
תנעל אותי בחדר. היא אמרה שאני ילדה מפונקת ושאני לא מבינה מה
אני מבקשת ושאני סתם רוצה הכל ושהיא תדבר איתי שאני אפסיק
לצעוק. בחיים לא, מה היא חושבת לעצמה שאני יפסיק אם ככה היא
מתנהגת?
פתאום הבנתי למה אין לרועי הרבה חברים, בטח הוא משוויץ ככה
לכולם על זה שהוא עיוור ובגלל זה כולם לא אוהבים להיות איתו.
בטח, מי רוצה להיות עם מישהו שחושב שהוא שונה מכולם?
כל פעם שראיתי את רועי אחרי הלילה ההוא הרגשתי שהוא מסתכל עלי
אחרת... היה לו משהו בעיניים, נצנוץ מיוחד כזה שלאף אחד שהכרתי
לא היה.
עם הזמן החלטתי לסלוח לו, כי הבנתי שהוא לא יכול אחרת, אם אתה
חבר של מישהו וכיף לך להיות איתו אז אתה צריך לקבל אותו כמו
שהוא, גם אם הוא רואה דברים אחרת. ככה אמא אמרה, אחרי שהפסקתי
לבכות.
כשאני ורועי גדלנו קצת רועי המשיך לבקש שאני אתאר לו דברים כמו
איך מרגישים כשרואים את הים בשקיעה, ואיך מרגישים כשרואים את
הכוכבים בלילה. אמרתי לו שמרגישים כאילו הלב מתמלא משמחה וכמעט
מתפוצץ, אז לוקחים נשימה עמוקה וכמעט מרגישים הכי טוב בעולם,
אבל רק כמעט.
"כמו שאוהבים?", הוא שאל.
ואז בפעם הראשונה רועי הראה לי משהו שאני לא ראיתי והוא ראה.
מאז הפסקתי לבכות.