לנפש שלי פינות חדות. יותר משלוש.
זה התחיל מזמן, עוד כשהייתי ילד. שונה במקצת. בהרבה.
כדבר והיפוכו.
לפעמים,
כדבר שחור בביצה לבנה.
איני רוצה לחזור לתופסת, למקלות, למחבואים
לריקודים במעגל החנק,
כי לא הזמינו
ונקברתי מחוץ לגדר.
אולי לקלאס כן, כי אני אלוף של רגל אחת.
וגם לחמש אבנים
שצלפתי בראשי האכזרים שנמלטו
מותירים שובל דוחה של מילים שלמדתי מאז את כוחן והיום כותב
אותן
בדיו הרותחת של דם העלבון.

איני רוצה לחזור!
אימת נחת זרועו של הזיכרון שהרים ראשו בשורות חזקה מרצוני...