סיפרתי לך בשקט את כל מה שחשבתי עליו, כל מה שהרגשתי, עצובה,
אבודה ומחפשת. הבעת סימפטיה עדינה ואמרת לי באותו שקט שהגיע
זמן להתגבר, לוותר. הקול שלך התחזק מעבר לנוחות, ולמרות
מלותייך, רגשות בוז גלשו ממך. מעינייך הירוקות המביטות בי במבט
מלוכסן ולא מאמין עד לזוויות פיך הנמתחות בלגלוג. אני סולחת
לך. אני יודעת שאת כועסת מכדי להבין. אני יודעת שאם אומר לך
לנשום עמוק ולסלוח, תביני גם את שיש לך רגשות כלפי אותו אדמוני
שסיפרת לי עליו לפני רגע, לפני רגע אך בפעם המיליון. ואני
סלחתי לך, כי ידעתי בשקט שאת מעדיפה לא להבין. סיפרתי לך על
חרטה, על אותו הסיפור עתיק היומין, וכמה שאני מתגעגעת, כמה שמה
שהיה אבד. לך עוד הייתה הזדמנות לתקן, אם רק היית סולחת. הבוז
שגלש ממך לא היה זר לי, גם לא כעסך. גם אני כעסתי, אך לקח לי
בזמנו הרף עין לסלוח, להתגעגע, להתחרט. עוד שנה לבלוע את
הגאווה. במחנק של אדם טובע, המוצא בעצמו את הכוח האחרון לעלות
לפני המים, ניסיתי לתקן את המעוות. אך בפני המים מצאתי שכבר
נסחפתי יותר ממה שחשבתי. יותר מחזרה אפשרית ליבשה הנכספת. כמה
שרציתי באותו רגע להחזיר את הגלגל אחורה. אם לא עד לטעות
הגורלית, אז לפחות לסיים את יסוריי בטביעה. אך אני כאן עכשיו,
אתך, בין הכוכבים לצרצורים מחרישים. הלוואי והיית מבינה.
הלוואי שהייתי יכולה לעזור לך לא לטעות כמוני. הלוואי ולא היית
כועסת עליו. הלוואי שהייתי עוד יכולה להגיד לו שאני אוהבת
אותו. הלוואי שהמצב היה בר תיקון, אך הוא לא, ואני נאלצת לבלוע
את המחשבות המעציבות ולסלוח, לסלוח ולהבין. כנראה שאני שוב
לבד, יחידה ומיוחדת ברגשותיי. לך כבר סלחתי וגם לו על חטא
דימיוני.
יום יבוא ואסלח גם לעצמי.