עוד פעם זה קורה. כמו בכל שנה. אני יושב מול סיגל המחנכת, ליד
אבא ואמא והיא לא מפסיקה להגיד עד כמה אני נהדר. לא נמאס לה?
כמה אפשר לשבח בן-אדם? שתפסיק כבר! זה מעצבן!
אני שונא להיות תלמיד מצטיין. שונא להכין תמיד את שיעורי הבית,
שונא תמיד להרים את היד כששואלים שאלה, שונא תמיד לענות עליה,
שונא תמיד לענות עליה נכון, שונא תמיד לסבול את כל המבטים
הכעוסים של כל התלמידים, שונא להסתובב לבד בהפסקות כי קיבלתי
מאה במבחן, שונא את הכל!
אבל לא יכול להפסיק. אני פשוט לא יכול. אלוהים יודע כמה פעמים
הסתכלתי ביומן וראיתי מטלה בספרות ואמרתי "את זה אני לא עושה!"
ואיך אחר-כך שכבתי על המיטה מול הטלוויזיה, כל הזמן מגניב
מבטים לעבר היומן. ואז, דווקא כשאני מרגיש שהנה עוד רגע אחד
אני משלים עם אי-עשיית שיעורי הבית - אני מזנק לעבר היומן,
קורא את המטלה בעיון, שולף את המחברת ואת הקלמר מהתיק ועושה את
שיעורי הבית עד שאני יכול לחזור לראות טלוויזיה בשקט.
ואבא ואמא יושבים בפגישות עם המחנכת ומחייכים, גאים. טופחים לי
על הגב ואומרים לי עד כמה נפלא אני - שיפסיקו גם!
כמה ימים אחרי הפגישה נסענו לארוחה משפחתית אצל סבתא וסבא, עם
התעודה. כל הנסיעה ישבתי והבטתי בתעודה שישבה לידי, מדמיין איך
אבא ואמא יגיבו אם אני פשוט אעיף אותה מהחלון פתאום.
אבל אני לא העפתי, כי אני לא מסוגל, לא מעז. ואז, בארוחה
המשפחתית אבא ואמא סיפרו לכולם איזה תלמיד טוב אני, ואיזה ילד
טוב אני בכלל. ואני הייתי צריך לחייך חיוך של מלאך, ולראות
בזווית העין איך התעודה עוברת מיד ליד ויוצרת מבטים מתפעלים על
כל הקורא אותה.
לאחר בערך שעה, כשכולם כבר נרגעו ואכלו בשקט, פתחה דודה תמר
והתחיל לספר על הבת שלה שלא באה כי היא חולה:
"מיכלי לא מכינה בכלל שיעורי בית. זה פשוט נוראי, אני לא יודעת
מה לעשות. היא לא מקשיבה בכיתה ומתפרעת, מפריעה, ורק תלונות
אני שומעת עליה. אם היא לא תתעורר ותתעשת, היא תעוף
מבית-הספר."
סבא יוסף נד בראשו כמשתתף בצערה, סבתא רחל נאנחה ודודה תמר
המשיכה:
"אני לא יודעת איך להוציא אותה מזה. היא לא מעתיקה מהלוח ולא
יודעת את החומר. כל המבחנים שלה זה רק "נכשל", ולחלק מהשיעורים
היא בכלל לא נכנסת!"
כולם נדו בראשם ונאנחו, אמרו כמה זה לא בסדר ושאולי צריך להשיג
לה מורה פרטי. אבל אני פשוט ישבתי, הסתכלתי על כולם מהצד
וחשבתי על מיכלי וכמה כיף לה.