א.
עש דהוי צלח ליל-חיים מוצף אבוקות מפתות.
מרפרף לאור בוקר בשדה בטון אפרפר.
כמה זמן יחלוף בטרם יצנח,
עלה חסר צל?

ב.
נקודות צפות, בלתי נשלטות,
עולות כבועות מתחתית אגם המבט;
פירורי רשתית על פני דייסת העולם.
שלג שחור נכנס ויוצא, חליפות, מפוקוס התודעה.
- האפר הזה מנסה להצית
את חרדת העיוורון הממשמש ובא
כנגד רוח שכחת כל מה שכבר לא אראה לעולם.

ג.
מבעד לכל חלון גבוה
פוגש המבט בקרקע.

ד.
מתוח ביו לוחות החרדה רועד מיתר בריק
האזינו!
- דומיה המשתררת בסוף כל השירים,
העצובים והשמחים כאחד.

ה.
אלכימאי מבקש לראות
ליקוי חמה מבעד לפיסת זכוכית
ממוסגרת עופרת ומשוכה בדם,
אשר נפלה מויטראז' קתדרלת התקווה.

ו.
חיוך מריר בזווית פיה המזדקן של מורה לאומנות.
ילד חסר כשרון מגיש לה
ציור של חתול לבן בשלג.
עודו מלא תקוות שתשועשע מהתירוץ הנדוש הזה.

ז.
מהבטחותיו של אותו רב-מג:
"דע כי אבן החכמים של הויתור
יכולה להפוך באחת את מי שיתוק אימת הדיכאון,
לזהב מלנכוליית התיעוב העצמי".

ח.
אגרופים קפוצים חובקים את עצמם,
לופתים את עורו השקוף של העצמי שמעד;
מחזיקים אותו מושהה באוויר
מעל תהום שנפערה בין אתמול לבין עכשיו.

ט.
דרך חלון האוטובוס הדחוס נשקפת
עננה בהירה מטושטשת גבולות.
אינה משתקפת בקימור
שימשת המכונית הבודדה;
בה השמש היוקדת קטנה כראש סיכה,
ומערבולות האוויר מטלטלות קיכלי זעיר,
תזזיתי כברחש ופתאום כבד כדבור,
כנגד תכלת שהושחרה.

י.
הראש מורכן אל תוך מחשבותיו,
שמים נפערים בשלוליות הנשמה.

יא.
משקפי נחושת כהות עדשה לוחצות את הרקות.
ממירות את צבעי הקשת בעייפות.
ממקדות קרינה, הצורבת אט-אט
את קליפת המוח וחורכת את דפנות העורקים.
הנזק יתגלה באחת, עם חלוף השנים.

יב.
לא תיארתי לי אז שחיי ינצלו
בגלל סרט צרפתי על תככים בחצרו של מלך השמש;
ששרשרת תמונותיו, כמו רכבת חולפת, חטפה
שק דואר מלא מכתבי פרידה מעל עמוד מחשבותיי.

יג.
עדר ג'ירפות ארוכות צוואר משוטט חרישית על פני המישורים.
ריח העשב הנרמס וענני האבק
מבקר את נחיריהן רק אחת לשנה;
האדמה רחוקה.
לעיתים יזקפו ראשן וימתחו צווארן
לשווא מנסות לנגוס פיסת תכלת קטנה.