את לקחת את מה שיש לך והכנסת למזוודה
ומיהרת לך לרכבת שאת עירך חוצה
לא היו לך חברים שם ואולי גם משפחה
ובדרך שבחרת לך, אין עוד חזרה.
איך נלחמת עד השמים ושברת את המוסכמות
שהאשה שבך עכשיו רוצה שוב לשנות.
אהבה זו רק מילה, לא יצא לך שום דבר
על בשרך למדת, שזה מצרך יקר.
העיניים שוב דומעות זכרונות מן העבר
מה בסך הכל רצית, והחלטת שזה נגמר.
השארת את הילדים שם והלב שלך נשבר
בטוחה שזה נכון וככה רק אפשר.
תמיד היה שם גבר אבל לא רק בשבילך
ובתוך המערבולת, הוא נתן לך לאבד
את מה שעוד נשאר לך הוא קבר עמוק בחול
באדמה בוערת של העיר המדממת
שלך כל כך כואבת.
הרמקול אז מעיר אותך מן החלום
שבו כל כך רצית בכל מחיר לחלום
בקול צנון וקר מודיע על עיכוב
ואותך הוא מכווץ לפינה מחוץ לתחום.
במקום שבו אין איש הכל רחוק ממך
תעצמי את העיניים ותתרחקי ממה שיש.
באמצע השמים השמש מאירה
שורפת את הגשר לדרך חזרה.
והעבר הזה שלך כל כך מציק
אם רק היה אפשר את הכל כבר להפסיק.
לרכבת שמיהרת לך ננעלות כבר הדלתות
כרטיס טיסה לחופש שחשבת עוד לנסות.
הרכבת מתרחקת ואת עירך חוצה
על כביש עפר את נחה בידייך מזוודה
שאת ארזת בבית ברגע של חולשה
והגשר שמיהרת לשרוף בהכרה
שב ומזכיר שרק זאת הדרך חזרה.