איתי שטינברג / ...בכוס מים |
הרכבת עדיין לא הגיעה לתחנה שלי. לתחנה האחרונה.
היא עדיין ישבה שם, עם השפתיים הקטנות האלה והשיער המתולתל.
כנראה נרדמתי אחרי שני שירים בדיסק.
"איפה אנחנו?" אני שואל אותה.
היא אומרת שלפני כמה דקות עברנו את התחנה לפני האחרונה.
אני רואה בחלון שהגשם היה גם כאן.
אני והיא מחליפים מספר מבטים חטופים מיובשים. נראה לי שזה כל
מה שנחליף. חבל.
הגענו לתחנה.
אני קם.
היא קמה.
אני יוצא מהרכבת והולך.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|