New Stage - Go To Main Page

איש הקש
/
לעוף

הוא פרש כנפיים ועף. מעל כל הבניינים, בין כל החושך של הלילה
והאורות של אלה שעוד לא הלכו לישון ריחף לו בשקט. ניקה את
הראש. ביקר את הירח והסתיר אותו קצת לחלק מהאנשים שראו צללית
של משהו עם כנפיים. מי שהסתכל לא לקח את זה ברצינות חשב שזה
מהעייפות של כל היום האורך שעבר.

הוא היה רגיל לעוף, ככה הוא שחרר את המתחים שלו, את הלחצים
שלו. ככה הוא הצליח להתרכז הכי טוב. לפעמים הוא טס סתם, בלי
סיבה, כדי להרגיש מיוחד, אחרי הכל לא כולם יכולים לעוף לגובה
שאליו הוא מגיע.

הייתה לו גם ראייה טובה בחושך, ככה הוא התחמק מכל המכשולים
שהיו בדרך. ככה הצליח לשרוד ולא ליפול מהגובה הרב שאליו בדרך
כלל הגיע. הייתה לו מוטת כנפיים מרשימה שעזרה לו לעלות לגובה
הזה.

בבוקר, לכנפיים לא היה זכר והוא חזר להיות אחד רגיל, אבל עדיין
לא ממש רגיל. אני זוכר שתמיד כשהוא התעטש היו יוצאות ניצוצות
ממנו וגרמו לרעד קטן. כששאלתי אותו מה זה, אם זה מחלה או משהו
הוא אמר לי "זה משהו ייחודי כזה, אני לא יכול להסביר". עזבתי
אותו, חשבתי שהוא נפל על הראש, לפחות נתתי לו הרגשה שאני מרגיש
ככה.

משהו בתוכי לא נתן לי להרפות ממנו, רציתי לחקור אותו, לגלות מה
בעצם סוד הקסם שלו. זה היה נורא בעייתי. כולם התרחקו ממנו
והשתדלו לדבר איתו כמה שפחות, הוא הפחיד אותם, נראה כמו חיזר
כזה. זה גרם לו להיות מופנם או לפחות להיות ככה בעבודה. ולגשת
אליו פתאום ולשאול אותו שאלות על עצמו והוא יענה לי תשובות
מוזרות שלא יענו לי על התהיות שלי לא יראה הדבר הכי חכם לעשות.


בסופו של דבר החלטתי להניח לו, כמה שהיה קשה לי לוותר ולהגיד
"זהו, אני מרים ידיים", אבל לא הייתה לי ברירה, לא הייתה דרך
אחרת לגלות, מה לעשות? אז התנהגתי כמו כולם בערך, הייתי נחמד
ומנומס אבל לא יותר מזה, לא ניסיתי ליצור איתו קשר מעבר לזה.
שיישאר עם המיוחדות שלו.

בוקר אחד, שנינו היינו בתור למכונת קפה, לא היו שם עוד אנשים.
אני הייתי לפניו בתור, חיכיתי שהמכונה תוציא את הקפה חסר הטעם
שהיא מוציאה בדרך כלל ואז הוא פתאום אמר "אתה מוכן לזה".
גיחכתי, "מוכן למה?", שאלתי בתמיהה. "לגלות את הסוד", ענה לי
תשובה לא כל כך ברורה. "איזה סוד?", שאלתי, עדיין מנסה להבין
מה הוא רוצה ממני. התחלתי לחשוב שהוא באמת איזה חיזר או איש
ירח או חיה דמיונית אחרת. "חיכיתי לראות כמה זמן ייקח לך עד
שתוותר ותודה בזה שלא הצלחת לגלות את הסוד שלי", הסביר לי.
"אתה ידעת? כל הזמן ידעת מה אני מנסה לעשות?", הרגשתי מובך
ואני מניח שהתחלתי להסמיק.

"כן, יש לי גם חוש לזה, ככה זה כשאתה חיזר", אמר בחיוך. "אתה
באמת חיזר?", שאלתי כמו מטומטם. "לא... זה בצחוק, אבל כן יש לי
סוד כלשהו שאני חושב שייסרת את עצמך מספיק ואתה יכול לגלות
אותו עכשיו."

כמה שכל הקטע נשמע מטומטם הרגשתי איזה כבוד שאני כן מוכן ויכול
לגלות את הסוד שלנו. איכשהו היה בו משהו שקסם לי, שוב כל היצר
הזה לגלות את הקסם שלו צץ שוב, רק שהפעם באמת ידעתי שאני אוכל
לגלות את הסוד.  

קבענו להיפגש על גג בניין די גבוה בעיר בלילה. נשמע מפחיד,
כאילו הוא סתם עובד עליי והוא לא יגיע או שהוא יאנוס אותי או
ירצח אותי. חשבתי אם לבוא או לא ושיניתי את דעתי לפחות 7
פעמים.

בסופו של דבר החלטתי לבוא לפגישה. אבל עדיין הבטן שלי התהפכה
התחלתי לחשוב איזה סוד הוא יגלה לי ולמה לעזאזל הוא צריך לילה
ובניין גבוה בשביל זה. די! החלטתי לחשוב על משהו אחר וכשנגיע
לגשר נחצה אותו כשהוא יגיד לי אני אדע.

הגיע מועד הפגישה. הוא כבר היה שם. מתבונן לכוכבים. "שלום",
אמרתי לו. "היי, אתה מוכן?", הסתובב וחייך אליי. "כן, אני
מוכן", אמרתי מחייך חיוך מבויש כזה. הוא צחק. ושניה אחר כך הפה
שלי נפער שפיל שלם היה יכול להיכנס אליו. זוג כנפיים לבנות
טהורות יצאו לו מהגב. הכנפיים היו מכוסות נוצות לבנות ובקצה של
כל כנף היה כתם זהב קטן שנצנץ.

"מופתע, נכון?", אמר מפרש את הבעת פניי "זה עוד לא הכל...",
אמר. "מה? יש גם זנב?", שאלתי רציני. הוא צחק והתחיל להרים
ולהוריד את הכנפיים בצורה איטית שגרמו לגופו לרחף באוויר,
לעוף. "וואו", קראתי. זה בטח חלום חשבתי, אני ממש מדמיין, זה
הזיות מפחד לפני הפגישה, כדאי שאני אקפוץ מהבניין הזה ואפול
וככה אני אקום ואחזור למציאות.

קפצתי. התקדמתי במהירות גבוהה, עצמתי עניים. ואז הרגשתי משב
רוח ומשהו שמרים אותי למעלה. פקחתי עיניים וראיתי שהוא נושא
אותי על הידיים. "מה זאת ההתאבדות הזאת? פחדתי שאני לא אספיק",
עיניי נפערו. "תודה", אמרתי מנסה להתעורר ולהבין מה קורה לי
ברגעים האלה. מפחיד.

עלינו בחזרה לגג הבניין. התיישבתי. לוקח הרבה אוויר. "אתה
הראשון שיודע", אמר לי. חייכתי לא קולט כל כך מה שהוא אומר לי.
יותר מנסה לקלוט את החוויות האחרונות שעברתי.

"תירגע", אמר לי, "זה לא כזה מיוחד", המשיך. "לא כזה מיוחד?!
יש לך כנפיים! אתה עף!", אמרתי בגוון קול לא מוגדר. "רוצה גם
אתה?", שאל. "מה? כנפיים?", שאלתי בחזרה. "לא. לעוף, לעוף ביחד
איתי", אמר לי. "זה אפשרי?!", שאלתי עדיין לא מאמין, אני חושב
שהשתגעתי.

"נו, ננסה", אמרתי. אז הוא התקרב. הוא עזר לי לקום. נעמדתי לאט
לאט מנסה להתאושש. "בוא, תן לי יד", אמר לי. נתתי לו יד.
הכנפיים התחילו לזוז ואז עפנו...



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 8/6/04 19:57
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
איש הקש

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה