עמדנו שם, בפתח הסלון המשונה שלהם, בחוץ.
עייפים ומרוטים אחרי ערב ולילה של עבודה והובלה ולסחוב ולהגיד
ולצעוק ולנסות. ערב פורה אבל קשה.
והיה הסוף והיה ללכת לישון. וכבר היינו בוגרים וכבר שנים עברו
מאז אותו קיץ.
ואותו לילה אני בחולצה מרוטה וצמה, וקמטי חכמה ושינוי מעמיקים
ויפים בפני. ואני הבנתי והשתחררתי לאיטי בעוד שלב. ותמיד
המשכתי אליו לרצות.
ובאותו הלילה המרוט והנוגע רוח קצת של קיץ ואנחנו בסוף בפתח
הסלון וכולם נסתלקו.
ואני אליו קרובה בשקט - בנפש לא בגוף.
עיניים חומות של כל החכמה האנושית מסתכלות בי.
וקול בס עם צריבה חומה שואל אותי: את רוצה לישון איתי?
ודבר אלוהים בכבודו ובעצמו פנה אלי ואני היבטתי סביבי אל
האקליפטוסים והצריפים והכוכבים והרוח והעגלה העמוסה ודלת החדר
ועלי ועליו - והתעלפתי.
רגע לפני שהתעלפתי עלה בי כל תכנם של החיים, והשאלה שלו העירה
את כל שהרדמתי וכיביתי ועם זאת בהתמדה קדושה ערבבתי את הגחלים
אחת לשבוע למען לא תכבה האש הקטנה לעולם שאם תבוא הרוח יום אחד
יהיה למה.
ובאה הרוח והתעלפתי והגחלים הציתו בי אש ובערתי כולי.
ובוערת מחום שכבתי שם לרגלי הסלון לרגלי הוא,
והוא חייך הבין לא ידע.
אסף אותי אל חדרו הניח במיטתו.
כוס מים שם לידי על השידה, מטלית לחה ניגב מצחי,
כיסה אותי בשמיכה, כיבה את האור ונשכב לצידי.
כל הלילה לא נגע בי רק התבונן ונרדם.