פרק ראשון: אהבה, בריאות, פרנסה

סטלה סיימה להסתרק וסיכמה את הבייגלה שנח לו באושר על קדקודה
בקליפס פלסטיק ורוד התואם את ציפורניה המטופחות. היא אהבה
ורוד. זה החמיא לנמשיה והדגיש את השטיפה החצילית - סגולה
בשיערה. סטלה כבר לא ילדה.

היא החליטה לקחת רכבת לתל אביב, ומשם להמשיך את מסעה דרומה.
תחנת הרכבת של נהריה, עיר הולדתה, שקקה בחיילים. תשושים
ומסריחים סחבו על גבותיהם הכפופים קידבגים עמוסים בבגדים
לשטיפה מעלבונות השבוע החולף. היא דווקא הייתה רעננה, במעילון
ירך פרוותי בצבע קרם, צעדה בעדנה על הרציף וחייכה לעצמה. ידעה
שהיא יוצאת למסע וציפתה לכך בדריכות. דחיפות החיילים לא יכלו
לה, האיחור של הרכבת לא הזיז לה. נכנסה בנחישות אל הקרון
הראשון והתיישבה במקומה המוזמן לצד החלון, עם כיוון הנסיעה.
ישבה, התבוננה בנוף וחיכתה בסבלנות לעגלה, למרות שכבר אכלה
ושתתה.

הסיבוב בעזריאלי לא הוליד איזו רכישה חדשה, אבל היא נהנתה
להתבונן על העיר מהגג שבקומה השלישית ועשתה סיבוב במכון הכושר
היוקרתי עם שם בלשי כזה, אותו לא יכלה בשום אופן לדלות
מזיכרונה. ריח הכלור והטיפוסים הספורטיביים הבריחו אותה
ליטבתה. היא הרגישה בטוחה יותר עם תמר ובננה בחלב, מאותה
התבוננות בבניית שרירים מתישה.

מספרים נחמדים ריצדו להם על גורד השחקים המלבני. מחזה שנגלה זה
מכבר על המסך הקטן שבסלון הנהריני שלה, נראה כעת מאוד ממשי.
היא התרגשה מכך והנציחה את הספירה לאחור במוחה. כשהשעה נשקה
לצוהריים, סיימה סטלה את מסעה הרגלי מעזריאלי לארלוזורוב
והתיישבה מיוזעת מעט, על מושב אגד מרופד, מוכנה לצאת לתחנתה
הבאה - עיר הבירה.

סטלה אהבה לטייל בירושלים, היא צעדה ברחוב יפו העמוס בקנייני
השבת הטרחניים. ככה זה כשיש לך משפחה, חשבה. את מחנה יהודה
צלחה איכשהו מבלי לדרוך בערמות הזבל שנתערבבו בגשמי הברכה.
ירדה במורד הרחוב הארוך, מתקתקת במגפוני הזמש הורודים שלה,
בקצב לא מהיר, אך אחיד ביחס לגופה המלא מעט.
היא חלפה על פני מגרש הרוסים, בניין הדואר המרכזי, הציצה על
כיכר העירייה החדשה וחצתה את הרמזור האחרון בואכה העיר העתיקה.


היה לה ריטואל קבוע, נהגה לקפוץ לכותל להניח שם פתק עם תפילה,
לחמול איזו זקנה בח"י גרושים ולקשור בתמורה חוט אדום על שורש
כף ידה. אחר כך בא הסיבוב הקבוע כשהיא נושמת את האבנים העתיקות
העבשות לריאותיה. מציצה מה חדש ביודאיקה, מתלבטת אם להציע את
קטלוג השטיחונים שלה לסוחרים היוקרתיים של הקרדו. היה זה צוהרי
יום שישי ובקרדו שברובע היהודי כבר התכוננו לכניסה מוקדמת של
השבת בגלל השעון החורפי. לכן החליטה סטלה לשים פעמיה ישר אל
המקום האהוב עליה - הכותל המערבי מבלי להתעכב. היא כיסתה את
ראשה בצעיף השקוף הזעיר שנשאה עמה, למרות שהייתה גרושה כבר
שמונה עשרה שנה, ואיש מבאי המקום וודאי לא ידע כלל שנישאה וגם
היא עצמה נהגה להזדהות כרווקה. למרות כל אלה, ביקשה לכבד את
המנהגים ולכסות את ראשה. היא שלפה פתק שהכינה מבעוד מועד ותרה
בעיניה אחר מקום מסתור הולם. משימה לא קלה. לפני שנפרדה
משרבוטיה לאלוהים, הציצה בהם שוב ושיננה: בריאות, פרנסה ואהבה.
על החתום סטלה בת יהודית ויפתח אלנקווה. אולי הייתה צריכה
לכתוב קודם אהבה ואחר כך את כל השאר, הרהרה. אבל לסטלה הייתה
עוד תוכנית ארוכה והיא מצאה חריץ קצת מעל לראשה, נשקה לקיר
ופסעה בזהירות לאחור. אף זקנה לא הייתה פנויה לברכה, היא שלשלה
שקל ושמונים אגורות לקופת צדקה כחולה ושמה פעמיה לחנות של
חמודי במסדר החנויות המקורות של הרובע המוסלמי. שם נהגה לשתות
כוס קפה עם הל, לאכול בקלאווה או שתיים ולקבל במזומן את מה
שהגיע לה עבור מכירת השטיחונים הרקומים שלה.

מה הופתעה לגלות את התריס המוגף של חנות המתנות "חמודי ואחיו".
התאכזבה מעט, אבל כיוון שהיו לה מספיק מזומנים והיא תכננה
ממילא להישאר במרכז, אמרה לעצמה שתשוב למחרת. כי בערב שכזה
וודאי חמודי לא יפספס את ההזדמנות, ומן הסתם יפתח את חנות
המתנות מאוחר יותר. אולי אף ימכור כמה משטיחוני הקטיפה שלה,
הרקומים בעשרים ושתיים מילות אהבה - כל אחת בשפה שונה.    

סטלה המשיכה וחצתה את דרך הייסורים שכה אהבה, היא עצרה כשראתה
קבוצת אנשים מתגודדת בסמטה הצרה. תהלוכה של נזירים חמורי סבר
חלפה בהדר פטריארכלי על אבני השפה העתיקות. מותירים אחריהם אדי
קטורת וזמזום מהדהד של מזמורי כנסיה. היא חשה את הקדושה
באוויר. סטלה כיבדה אנשים דתיים מטבעה, פשוט אהבה את אלוהים.

הקדושה הופרה במהומה פתאומית שפרצה. אדם אחד תמהוני נדחף
לתהלוכת הכמרים וקרא "מאסייה אינט קמיניג פור בלד", שני שוטרי
מג"ב צצו משום מקום והרחיקו את התמהוני. הם כבר הכירו אותו
היטב, את ג'ון. במכנסי שרוואל קצרים למידותיו הגרמיות, בחזה
חשוף מעוטר בצלב וגב מרושת צלקות חדשות ונושנות, עמד ג'ון כולו
נזעם. סטלה לא הסירה את עיניה ממנו. הוא סיקרן אותה ועורר בה
רצון לחמול אותו ברכותה. ג'ון שקלט את מבטה שאג לעברה "אים היר
פור מסייה, הי איז אבאוט טו קם". המג"בניקים החתיכים אחזו
בג'ון תחת זרועותיו וגררו אותו במין שיגרה כזו בנפתולי
הסמטאות, והוא מצדו סיפק את המראה המיוסר. ניכר היה על שני
הצדדים שהם מכירים היטב את הכללים. ג'ון לא הביע התנגדות נחרצת
והמג"בניקים הסיטו בשריריהם את מחשבותיה של סטלה משגרת מסעה
והובילו את ג'ון במיומנות אל אכסניית "פיס אוף לנד". זו שימשה
לו בית בארבעת שנות המתנתו הארוכות מאז יצא מפניקס - אריזונה,
מזרחה אל האור. סטלה צעדה עם עוד כמה סקרנים בעקבות הנגרר
והציצה מבעד לשער הירוק שכוסה באוסף דגלים ססגוני. ג'ון הוכנס
לחצר פנימית ונמסר שם לחבריו הסינים, שהיו, בפני עצמם, אטרקציה
לא שכיחה בשנה ההיא המדוברת. "ווי של אובר קם, ווי של אובר
קם", זימר לו ג'ון והסינים הקומפקטיים חייכו לעצמם והתפזרו בין
שני חדרי הדורמיטורי להמשיך את יומם. המג"בניקים יצאו מפתח
השער בניעור כזה של ידיהם, כאילו נגע בהן אבק. הם חייכו לעצמם
ושבו לאבטח את הסמטאות.

ג'ון צלל למטבחון שפנה אל החצר, פתח את המקרר ושלף משם שקית
לבנה שעטפה משהו. אחר כך הוציא גזיה וסיר, לקח סכין גדולה ויצא
אל החצר. הניח את הסיר על הגזיה והצית את להבתה. פתח את השקית
הלבנה שהייתה קצת פחות לבנה מקרוב. סימנים ראשונים העידו כי
אין מדובר בנזיד צמחוני. סטלה ציפתה בכיליון עיניים לתבשיל
שג'ון מתעתד לרקוח בחצר "פיס אוף לנד". לפתע נגלה משהו ארוך
ואפרפר שכזה ואחר כך עוד כמה טפחיים אפורים וכתם עגמומי של דם.
חתול שחוט נח לו על הניילון הלבן. ג'ון שלף את הסכין ומשך אותה
לאורך בטנה של הגוויה הרפויה. סטלה פערה את פיה, אך לא הצליחה
להבליח שום הברה. מישהו שנסתר מעיניה עד כה, קפץ מדלפק הקבלה
"היי, מדר פאקר", צעק והתקרב בריצה אל ג'ון. "סיי נו מור. איטס
בין אלריידי דד. לייק צ'יקן, טייסטס גרייט", צעק ג'ון כשהוא
אוחז בסכין בשתי ידיו, מפנה את התער אל הציד המונח לפניו ושולח
מבט ריק מכל תוכן אל השמים. מישהו צעק משהו בערבית. המג"בניקים
הופיעו שוב באפלת הסמטה, הפעם התקרבו בריצה אל האכסניה, התפרצו
אל החצר וריתקו את ג'ון הרופס לאבניה העתיקות של העיר המוקפת
חומה. "מאונט אוף אוליבס איז קריינג, אי קן היר דה דונקי",
זימר ג'ון בעודו נאסר באזיקוני פלסטיק. סטלה לא יכלה לעמוד
במחזה פינויו של ג'ון, מראה שנתערבבה בו גופת חתול שחוט והרבה
סינים סקרנים. זה היה כבר מעבר לכוחותיה. היא פסעה לאחור
ופילסה את דרכה בין המתגודדים לכוון אלומת אור חורפי שהאירה את
דרכה אל אחד משבעת שעריה של העיר הבצורה. סטלה שזכרה כל מני
פרטים שוליים בחייה, לא יכלה כעת לזכור איזה מן הפתחים מתאים
יותר לתוכניותיה, במקום זה משום מה החלו לצוץ במוחה שבעת גשריו
של האיילון. היא דידתה בסמטאות עד שמצאה עצמה בשער האשפות. היו
לה מספר אפשרויות לסטלה; להמשיך את מסעה באוטובוס ממזרחה של
העיר שמחוץ לחומה, או לתפוס אוטובוס של אגד מול העירייה, כך או
כך תגיע לבסוף להצטלבות עם המחסום.

"בית לחם, בית לחם" קרא קול גברי. מונית סטיישן לבנה כבר הכילה
כמה נוסעים וסטלה פנתה בעורמה אל הנהג באנגלית. "כנסי גברת"
ענה לה הנהג, בסירוב מוחלט לקנות ממנה את המעשייה הלועזית
שאלתרה בלא הצלחה. וכך תחובה בין צעירים פלשתיניים זעופים,
עשתה סטלה את דרכה אל המחסום הממוקם בין פרוייקט הר חומה,
שכונת גילה מוקפת הוודאיות, הכביש הארוך הקרוי דרך חברון והעיר
הנוצרית הקדושה בעולם.          
       

פרק שני : רמאדאן

"תעודה גברת" ביקש ממנה קצין צעיר באפוד ונשק מוצלב. הוא העיף
בה מבט קורקטי והשיב לה את תעודותיה. הצעירים הפלשתינים הושיטו
לקצין את מסמכיהם בחוסר חשק. כולם נמצאו כשירים לבוא בשערי
העיר ועד מהרה מצאה עצמה סטלה בכיכר המקושטת בשרשרת של מנורות
צבעוניות. למרגלות הכנסייה הוקמו במות ומספר פועלים השלימו את
התקנתן. בשולי הכיכר, ככה באופן עצמאי התקיים לו טקס פרטי;
בפטיסט אמריקאי כבן שישים, הסתובב לו הלוך ושוב ודקלם משהו
מספר מצהיב. אחת לכמה צעדים הרים את קולו, אמר "מסייה" ונדם.
אחר כך סובב על צירו וחוזר חלילה. אחרי כמה תהלוכות שכאלה, הוא
שלף צלב ענק, עשוי משני מוטות עץ והחל להכות בו על רצפתה
הקדושה של הכיכר ולהביט השמיימה. מחול השדים הזה פער כנראה את
שערי הרקיע, כי לפתע הבליח רעם חזק וטיפות גדולות החלו לנשור
על ראשו הקרח. סטלה שלפה במיומנות את הצעיף השקפקף שלה והניחה
אותו על הבייגלה החצילי והעייף שבקדקודה. הבפטיסט הבחין בה,
חייך והציג את עצמו כפאדר ביל. סטלה שהייתה אישה חברותית
מטבעה, מיד מצאה נושא לשיחה משותפת - הגשם! השניים תרו אחר
מקום מסתור מפניו והתגלגלו למבנה אבן נוצרי. ביל וסטלה צעדו
בוורנדה מקורה והביטו על טיפות הגשם הנוחתות על ערוגת פרחים
טרייה, שבמרכזה של החצר העגולה והשוממת. ניחוח מוכר התגנב לאפה
של סטלה והיא הובילה את עצמה ואת פאדר ביל לעבר הריח הביתי.
דלת עץ עבה הייתה פתוחה לרווחה, רוכנת מעל כיריים, עמדה נזירה
במלבושים שחורים וטיגנה פלחי תפוח אדמה בשמן עמוק. הנזירה
סובבה את ראשה וחייכה. "מיקנדיה" קרא ביל, והיא בתמורה "פפה
בילקה". תוך שניות הסבו סטלה, ביל ומיקנדיה אל שולחן עגול ושתו
תה בלוית קוביות סוכר. שלוותם הנוצרית הופרה בקולו הרם של
הפטריארך: "מיקנדיה" קרא. הנזירה נדרכה וחצתה את הוורנדה
בריצה, נעמדה בפתחו של מעון הפטריארך ושמעה את משנתו היוקדת.
שבה בריצה קלה אל המטבח, הניחה קנקן תה, שתי כוסות ופנכת עם
קוביות סוכר ורצה במיומנות של משרתת להרוות את צימאונם של
הפטריארך ואורחו הנסתר. מסרה את המגש באפלת החדר וקדה להוד
קדושתו כשזיעה קרה מבצבצת ממצחה.

השלושה סיימו ללגום את התה במטבח ונשנשו כמה טוגנים מצלחת
גדושה המיועדת לבוס הגדול. פתאום, ללא כל התראה, נכנסה אל
הוירנדה תהלוכה של שוטרי הרשות במדיהם הספק כחולים ספק
מנומרים, הכיתה צלחה בבטחה את המסלול אותו עשתה מיקנדיה דקות
ספורות קודם לכן וקיבלה את פני הראיס שניצב בפתח מעונו של
הפטריארך. מקרטע בקושי כאחוז תזזית, נשען הראיס על גברתן במדים
והתקדם אל היציאה. סטלה וביל צללו אל אפלולית המטבח והשקיפו
מבעד לחלון ואילו מיקנדיה עמדה בפתח המטבח והעניקה אהבת חינם
נזירית, בקידתה אל האיש הקטן והחלוש שצעד בראש מורם על הוירנדה
שלה. כשנסתיימה התהלוכה, סרה מיקנדיה אל הפטריארך הרעב עם צלחת
הטוגנים שלו.

דקות ארוכות חלפו עד שמיקנדיה שבה אל מטבחה. היא ירקה אל הכיור
שלוש פעמים ושטפה היטב את פיה. אחרי כן דחפה כמה זיתים כתושי
חרצנים ולעסה אותם בחוסר חשק, נדמה היה לה שזו פעולת חיטוי.
כשהסבה לבסוף את ראשה מצנצנת הזיתים שעמדה על השיש סמוך לכיור,
נפלו עיניה על האורחים שנשמטו מזיכרונה, דהוי שנות קדושתה
השוממת. סטלה זעה על הספסל מרגישה היטב את תפר מכנסי הג'ינס
ההדוקים שלה לוחץ לה שם בצומת, מנעים ומציק לפרקים. היא כיווצה
חזק, חזק ושיחררה, אבדת עצות. גלימתו החומה של ביל, התהדרה כעת
בשתי גבעות, האחת הייתה כרסו. הוא ישב קפוא וניסה ליישר את
התלם במחשבותיו. מיקנדיה שחשה שראשה עומד להיכרת תחת גליוטינת
הבושה, נדרכה כחיה מובסת ונהמה שעליה להתכונן לערב הגדול.
מלותיה השיבו לסטלה וביל  את תחושת הזמן, תחושה המלווה בצינה
מצמררת כזאת. השניים נפרדו ממיקנדיה ונחפזו אל קרני השמש
האחרונות שבצבצו מתחת לעננה.

לביל לא היו העדפות, הוא אמנם השתייך אל הבפטיסטים, אבל כאן על
אדמת הקודש מצא שפה משותפת עם נזירות אורתודוקסיות כמו מיקנדיה
הרומנייה ועם חברי מסדרים קתוליים ידידותיים. מבחינה זו ביל
וסטלה ניחנו בתכונות דומות, הם פעלו מתוך אהבת אדם טהורה, מתוך
רצון להתחבר עם כל נפש חיה. כי הבדידות בסופו של דבר היא
איומה. ביל וסטלה עמדו פעורי פה אל מול ההפתעה שציפתה להם
בכיכר המולד. רבבות של גברים צעירים ומשופמים גדשו את הכיכר.
קבוצות עטויות בכפיות משובצות התהדרו בנשקיהן. התגודדויות
מאיימות מלאו את הרחובות ללא סיבה מובנת. ברמקולים הושמעה
מנגינה לוחמנית בערבית וקולו של המואזין בישר מילים סתומות.
סטלה זיהתה כמה מהן: רמדאן, אל רחמאן וג'יהד. "ווטס גואינג
און" שאל ביל נער אחד שנכרה בדרכם "טודיי פת"ח דיי" ענה הנער
ומיד פנה לחבריו וסיכם "אל יהוד". סטלה חשה את המילה ההיא
המתחילה בש' ומסתיימת בה' מלטפת את גבה, אך היא למדה להבליג.
ביל נראה נסער כמי שנלקחה ממנו הסיבה למסיבה ונמסרה לאחר. היא
פילסה את דרכם אל שורת החנויות שבמעלה הכיכר, מקום שנראה
כנקודת אור שפויה יחידה בכל המהומה הבלתי צפויה.  

טוני שאינגלת את שמו מטוויל, קיבל את סטלה בשמחה. טוני וביל
החליפו מבט מתעלם וביל שב לחולל למשיח, במעבר צר שמצא לעצמו
בין גדודי לוחמי הפת"ח. סטלה נכנסה אל החנות, נהנית ממבול
המחמאות שהרעיף עליה טוני. הוא הציע לה סיגריה והיא ניאותה
לערפל קצת את חושיה בעננת עשן סמיכה. טוני שידע שאוטוטו תתחיל
העבודה, החליט לא לבזבז זמן מיותר והזמין את סטלה אל החדר
הנסתר, לתגמל אותה על מכירת שטיחוני עבודת היד שלה. היא פסעה
בקלילות אחריו.

ערמה של מחצלות מתוצרת מקומית נחה במרכז החדר. טוני הסיר
בג'נטלמניות את מעילה של סטלה וחפן את צומת ירכיה בידיו העבות.
היא לא התנגדה, רק נשמה בכבדות. מכנסיה הנשרו והוא הפשיל את
שלו. היא החניקה אנחה כזו של רווחה כשסוף, סוף נתמלא החלל הזה
שבה, בתחושה של חמימות רגעית שהעניקה לה מספר דקות חסודות של
אהבה עצמית. הוא נהנה מרכותה ונע מעליה בעיניים עצומות, מתחכך
בשדיה הארוזים בסריג גולף וורוד. רגליה הלבנות עטפו אותו
בחוזקה ואימצוהו אל החיק האימהי שלה כמתחננות שלא יחלוף הרגע
הנדיר הזה של המגע. הוא ביטא את כמיהתו הגדולה באנחה פשוטה של
הברה אחת והיא השחילה אוויר דרך שיניה ונשפה אותו חזרה. סטלה
היא אישה חמה. טוני רכס את עצמו והיא ארגנה מחדש את הבייגלה.
אחר כך שלף קופסא אדומה, הוציא משם שטרות כסף ואמר לה שהצליח
למכור עשר יחידות. סטלה קיבלה ממנו שלוש מאות ושלושים שקלים
חדשים. היא ידעה שהיא מרומה, אבל העדיפה לשמור עם טוני על
יחסים של חיבה.

פרק שלישי : התחלה חדשה

הראיס ידע היטב שאל לו להסתבך עם הפטריארך ולכן כשירד הערב
הושמעו כמה יריות קרב המסכמות את צום הרמאדאן. גדודי החיילים
התקפלו והתפזרו להם אל הכפרים, הערים והישובים הסמוכים. כיכר
כנסיית המולד פינתה את במותיה למיעוט הנוצרי. הראיס התייצב
בלוויית רעייתו למרגלות הכנסייה ונופף לשלום לכל דכפין. סטלה
תרה אחר ביל, הייתה לה התכווצת כזו בבטן. היא לא ידעה להסביר
את אשר התחולל בליבה, פשוט חשה כאילו דבר מה טוב עומד להתרחש
בכל רגע. ואולי היה זה מעין מנגנון כזה שפיתחה; התרגשות במקום
תחושה עמוקה של אי שייכות. היא קיוותה למצוא את ביל כי נוח היה
לה לדעת שיש עוד מישהו אתה, אלא שביל לא נמצא בשום מקום וסטלה
דמיינה לעצמה אותו מגיח אוסף אותה לחיקו ולוקח אותה למסע של
קדושה בלילה נדיר שכזה.
על הבימות התאספו לוליינים, על הקירות הריצו את הספירה לאחור,
נזירות נהרו אל הכנסייה ומאות אורחים הדורים התקבצו בפתח בית
היולדות הקדוש בעולם. צליל עברי מוכר התגנב אל אוזנה של סטלה.
צעירה נמרצת, פיקדה על צוות של שלושה גברתנים. דיברה בטלפון,
עישנה, רשמה משהו בפנקס ובו זמנית גם תרה בעיניה אחר משהו בלתי
מוגדר. סטלה קפצה על המציאה, מהר, מהר בטרם תעלם הבחורה הנמרצת
בהמון. היא התעלמה לגמרי מהעובדה שהצעירה דסקסה עניינים חשובים
בשיחת טלפון אנרגטית וביקשה ממנה סיגריה. הצעירה שלפה ביד
מיומנת קופסא ירוקה של איב סאן לורן מנטול והציתה לסטלה כנגד
הרוח סיגריה אלגנטית במצית גוסס. "נעים מאוד, ענת" הציגה את
עצמה, כשסיימה לשוחח. חברת הפקה פרטית, לא מהטלוויזיה, עושים
סרט על המילניום החדש בעיר הנוצרית. מה סטלה עושה בבית לחם? זו
באמת שאלה שסטלה כמו לא התעכבה לענות עליה לעצמה. אה, כן
השטיחונים שלה. אבל למעשה פשוט לא היה לה משהו טוב יותר לעשות
בנהריה, אין שם הרבה אטרקציות חדשות. אחד הגברתנים של ענת צעק
"בואו נתפוס מקום טוב על הגג" והצוות פינה עצמו במיומנות לעבר
חדר מדרגות סמוך. סטלה הלכה בעקבות חבריה החדשים. היא כבר
נקשרה אליהם. הגג המה צוותי צילום ועוד כמה מיוחסים וסטלה חשה
עצמה במרכז העניינים. היא תיקנה את הליפסטיק וסידרה את הדש
הפרוותי של מעילה. חשוב לה להיות יפה.

הבימות, האטרקציות, היונים הצחורות, כולם נראו לסטלה כמו הצגה
חובבנית. על הגג היה הרבה יותר מדליק, החיים האמיתיים שמאחורי
המצלמות. למעשה שום תרחיש דמיוני או מסעיר לא התרחש באמת.
הצלמים רעדו מקור, הכתבים נלחמו ברוח בניסיון נואש לסרק את
בלוריתם, הסאונדמנים חפנו את המיקרופונים מוכי הרעש בתוך
נרתיקים שעירים המכונים - שפנפנים, שהזכירו לסטלה את החתולה
האהובה שלה - דולסה. כמה נתבי תמונה ביצעו חיתוכים מהירים
במכשירי עריכה ניידים. הרבה סחלב, פלחי תירס חם ונקניקיות
בלחמניות פשוטות הסתובבו על הגג. בחצות נשלפו בקבוקי שמפניה
והועפו כמה פקקים באוויר, סטלה הרימה כוסית עם כולם. היא
הרגישה שייכת.        

נשימתה של סטלה נעתקה לדקה ארוכה כשלפתע הגיח בין צריחי הבטון
של הגג פאדר ביל. חסר נשימה מהטיפוס במדרגות הפתלתלות, פניו
אדומות מהקור ומהמאמץ, ממצמצץ בעיניו בבלבול ופדחתו בוהקת
מזיעה. מראה גלימתו הנזירית הייתה סיבה לצלמים לסובב את ציר
המצלמות ולהתפקס עליו. מלבד הצלב הגדול שעיטר את חזהו, הוא לבש
עליונית ניילון שבמרכזה הודבק מגן דויד גדול. סטלה עטה עליו
ונקלטה מבעד לעדשות המצלמות הרבות. מאחורי גבה של סטלה צצה
לפתע נזירה חיוורת מתנשפת אף היא מגרם המדגרות שנאלצה לגמוע
בטופסה על הגג. ביל הבחין בה וצעק "מיקנדיה" והיא בתמורה צעקה
"פפה בילקה". סטלה נראתה מופתעת ואבודה, שעה שמיקנדיה נפלה אל
זרועותיו של ביל, הסירה את הכיסוי השחור שעל ראשה והדביקה לו
נשיקה. הצלמים חגגו. מישהו הזיז את סטלה הצידה שלא תפריע והצלם
הספרדי הספיק לתפוס אותה בקלוז - אפ כשדמעות בעיניה, הכתב חגג
על הריאקשן הזה וסטלה שודרה בכל רחבי ספרד עשרות פעמים אותו
לילה. ביל הצהיר שהוא ומיקנדיה נישאים בטקס פרטי על גג העולם
בלילה בו משנה ההיסטוריה הנוצרית קידומת. "מסייה איז היר, דה
ניו אג' ג'אסט קאיים", הסביר ביל את תורתו. מיקנדיה השילה את
גלימתה השחורה ונותרה כשלעורה רק כותנת לבנה דקה. ביל קידש
אותה בעברית משיחית "הר אי את מקו ד שת לי" אמר והפריח יונה
משרוול גלימתו. על גג עיריית בית לחם, התרחשה מלודרמה אמיתית
אותו לילה. כזו דרמה אנושית משובחת ששידורי המיסה הקדושה, הישר
מהיכל כנסיית המולד, הופסקו לדקות ארוכות על מנת ללוות את ביל
המשיחי ואת הנזירה מיקנדיה בטקס כלולותיהם הרב לאומי. סטלה
עמדה בברכיים רועדות מהתרגשות, היא לא ידעה אם היא עצובה או
שמחה, חייכה ובכתה באותה נשימה. כשתמה החופה האיזוטרית סובבו
הצלמים חסרי הרחמים את המצלמות בחזרה לכיכר הקדושה. כוכבי
הדרמה, נותרו מיותמים וככל הנראה פרשו. סטלה התיישבה על אבן
פינה אחת ישנה וצפתה בערפל הכבד שירד על בית לחם. הגג התרוקן
לאיטו בגלל הראות הלקויה. היא לא ראתה יותר את חבריה, צוות
הטלוויזיה הספרדית, ענת ואנשיה התאדו אף הם וסטלה נותרה עם שני
צלמים מלוכסנים שהיו שקועים בשיחה ערה. בזהירות ירדה את העלטה
של גרם המדרגות, רועדת מקור, מעייפות ומעודף הגרייה אליה נחשפה
נפשה העדינה.

פרק רביעי : בדרכים

באחת הפכה הכיכר הקדושה לעננה רבת ממדים, חבויה בתוך אובך סמיך
נעלמה אף הכנסייה מעין רואה. נקודות האור היחידות היו הנורות
החגיגיות שזהרו כגחליליות שנשזרו על כנפי מלאכים. סטלה לא ממש
ידעה מה מימינה ומה משמאלה. היא התקדמה לאט, משייטת בזרועה על
האוויר שמלפניה, כסומא מגששת את דרכה. ברכיה החלו בוגדות בה
וקרסוליה כשלו תחת עומס גופה הלאה. עיניה נמלאו דמעות, העולם
שסביבה התרוקן לו כמותיר אותה לאנחות. היא נאלצה לצבוט את עצמה
בלחייה הצוננות כדי לוודא שהיא בנמצא. הצביטות אכן הועילו, אט,
אט הבליחו קולות אנושיים אל בדידותה. האובך הסמיך התדלדל קמעה
והיא יכלה להבחין בדמויות הנעות בטרחנות של שיטה ביישנית ותרות
אחר מיקומן בחלל. היא הבינה שאינה בדד בצרתה. אוזניה כמו
התעוררו מאוטם כבד ובהדרגה שבו אליה החושים, הדם שוב זרם
בעורקיה.
היא נעה עם העדר, צעדה במרץ, שמא תכנע שוב לעננה ותאבד בשנית
את צלילותה. האוויר הקר גדש את ריאותיה וצינן את גרונה, כוס תה
ומיטה חמימה, היו כל שיכלה לייחל לו.

סטלה מצאה עצמה ישובה בתוך מונית סטיישן לבנה כמו זו שהביאה
אותה שעות רבות קודם לכן לעיר הקדושה, מוקפת בתיירים אמריקאים
מזדקנים שחזרו ותהו לגבי אותו "מיסטיק פוג" שקיבל את פני האלף
השלישי. המונית נעה בשיירה איטית בתוך הערפל שהתהדר לו בשקט
אצילי. ואולי היה זה השקט בראשה של סטלה שהוסיף איזה נופך
ציורי ללובן הכסוף שקיבל את פניה מכל עבר. בחלוף המונית על פני
המחסום הצה"לי, התבהר לפתע העולם. אדי הערפל כמו נמחקו לאיטם,
עד שניתן היה להבחין בניצניו של השחר מאירים באור קריר את מנזר
מר אליאס, השוכן בין עצי הזית הגמדיים.
הם התקדמו וטיפסו במעלה הר הזיתים. סטלה העדיפה להתעלם מן
העובדה הפשוטה, שמלון אינטר- קונטיננטל, מקום משכנם של
הצליינים הנוצרים שחלקה עמם את המונית, כלל לא נכלל ביעדיה.
היא נהנתה להתבונן על הנוף ההררי שנשקף למרגלותיה, שיפועי ההר
עוטרו בקברים שניטעו על האדמה הקדושה ועוררו יראה כפולה. בקצהו
הימני העליון של החלון המזרחי העכור של המונית, הבחינה סטלה
בגוש הכתום המפלס דרכו מבעד לעננים ושולח קרניים בהירות לכל
עבר. הראות הנהדרת בקצה ההר חשפה את הבירה השקטה, בבוקרה של
שבת חורפית לאה מליל הפורענות שעבר עליה בסובלה את הבילויים
הרועשים. אלה הבילויים כלל לא תאמו את גילה הסולידי ואת טעמה
האנין של העיר היפה בעולם.

נהג המונית רוקנן את בני מעמד הביניים האנגלוסכסים שסיימו את
פרק עלייתם לרגל ועטו בחופזה לחדריהם, להשלים את השינה שהדירו
מעיניהם, לכבוד המאורע הקדוש. סטלה שוב נותרה לבדה.

הנהג הבחין במצוקתה והציע לה להתלוות אליו בדרכו חזרה לעיר
התחתית. היא עישנה אתו סיגרית טיים נטולת כל עידון ולגמה קפה
שחור, שהכין עבורה בכוס קלקר לבנה בפינת השתייה של עובדי
המלון. בדד עמדה גם בצומת יפו ושבטי ישראל, אחרי שתגמלה את
הנהג בשטר ירוק של עשרים שקלים חדשים. השעה הייתה מוקדמת מדי
מכדי לבקר את חנותו של חמודי ברובע הנוצרי וסטלה שזכרה את קסם
סמטאות מאה שערים בימי שבת וחג, צעדה לכוון רחוב הנביאים ומשם
חתכה לכוון ארץ שומרי המצוות.
כובעי הפרווה וקפוטי הפסים נעו באלגנטיות נמרצת ברחובות
השוממים, עטויים בטלית של תכלת ובתפילין של שחרית, התעלמו
גלויות מנוכחותה. רגליה של סטלה דאבו, היא חשה את היבלות
מתפשטות בבהונותיה ואת השריפה ההולכת וגוברת בעקביה. התיישבה
על ספסל צונן ולח ופתחה את אבזמי מגפוני הזמש הוורודים שלה.
מועקה בלתי נשלטת פשטה בגרונה, אולי זה בגלל הכבסים הסדורים
שעל החבל שהתנופפו מולה והעידו על בית שוקק עוללים. אלה עוררו
כנראה את כמיהתה לילד משלה ותקווה אילמת שאולי הפעם היא
התעברה. למרות שבכל ארבעים ואחת שנותיה לא הרתה מעולם, על אף
שניסתה. משהו עורר בזיכרונה את ג'ון והיא ראתה אותו במוחשיות
בהירה נכפת ונגרר בסמטאות דרך הייסורים. היא עצמה ממש עמדה
מולו והבטיחה לו באנגלית הכבדה שבפיה שהכל יסתדר עבורו ואולי
בעצם הבטיחה זאת לעצמה. קול ילדותי העיר אותה ממחשבותיה. שני
ילדים חלפו על פניה וגיחכו בפאותיהם המתנפנפות "קיק, זי ראט
סזיך אליין" (אידיש: תראה, האישה הזאת מדברת לעצמה).

סטלה חשה את הסומק פושט בלחייה, היא אכן דיברה לעצמה מבלי
משים. עייפות גדולה רבצה עליה והיא נשמה עמוקות והרימה עצמה
בכבדות מן הספסל, עליה לשוב אל ביתה שבנהריה, חשבה. השמש
החורפית הלכה והתעצמה מעל לראשה, אבל גם זו השמש במלוא זוהרה,
לא היה בה די בכדי לפזר עבורה את ערפלי חייה.


הפרק האחרון של הנובלה נכתב בשנית בעקבות הערות שנתקבלו  
בסדנה ה 41.