ארזתי אותו בקופסא עגולה לבנה, קטנה, על זרי צמר גפן, מוקף
במשי אדום, רך ונעים, כדי שלא ירגיש בודד. התבוננתי בו, ניסיתי
לסכם את שהיה בינינו, סגרתי יפה וקשרתי בשרוך.
התלבטתי איפה לשים אותו, כי בכל אופן הוא היה חלק ממני אי אלו
שנים. חשבתי לשים אותו ליד הספרים שאני אוהבת במיוחד, במדף
העליון בספריה, ליד קפקא ומילן הצ'כים, אך פחדתי שירגיש נחות.
חשבתי למקם אותו, כלאחר כבוד, ליד נעלי הפראדה שלי (שעלו 500$
בסופעונה) אבל הבנתי שהוא יותר מסתם מותג.
התהלכתי איתו בבית ללא מנוח לילה שלם, כחולת ירח, והרגשתי שהוא
צריך מקום מיוחד: מקום שאוכל להגיע אליו, ולא בקלות. שאם ממש
אשתדל, אוכל להוציאו שוב לאויר העולם. שהוא יהיה נגיש ובלתי
מושג, רחוק וקרוב.

מסתבר שקשה להיפרד ממנו גם כשמחליטים סופית.
ממש כמו מחבר, כמו ממערכת יחסים. רציתי לחתוך אותו מתוכי,
כאילו חתכתי יד עם נמק. ידעתי שזה יכאב עכשיו, אבל ישתלם לטווח
רחוק. הבנתי אחרי 30 שנה שהוא בילט אין וצריך לערוך ניתוח קטן
ולאתחל מחדש. כי הגוף הוא כמו מכונה מופלאה, שמעבר לתחזוקה
שוטפת, צריך לטפל בוירוסים, לעדכן תוכניות, להוריד משקלים
מכבידים ולפרמט מדי פעם, כדי להיות יותר יעילים, יותר רגישים.

אז החלטתי להסיר אותו ממני. אמנם הוא לא היה ממאיר, אך לגמרי
סוג של גידול. הוא העיק עלי, גרם לי לבכות, להיתלות על העבר
ובעיקר להתגעגע. לרצות.
רוצה לשמוח. רוצה לקום עם חיוך בבוקר (או לפחות בלי עצבים),
רוצה להרגיש שווה, רוצה לא למות.
רוצה לחיות.

לי יש את הפריבילגיה לתייק אותו. סבתא שלי, חיה איתו שנים אך
לא הייתה מודעת אליו, אבא שלי הדחיק אותו יחד עם רגשי האשם
עמוק בלב ואחרים מתכחשים לו. ואני, במודעות מופלאה, הוצאתי
אותו ממני, הסתכלתי עליו מהצד כאילו לא שייך אלי וארזתי.

בסוף שמתי אותו ליד האלבומים הישנים.
הנחתי את העצב שלי בין הטיול של י"ב לסופ"ש באמסטרדם. בין
התמימות לאשליה. בין הנעורים לסמים. אני ממש מקווה שיהיה לו
נחמד לידם כמו שהיה לו אצלי. הם לא יטפחו אותו כמוני, אך יהיו
לו לחברה. נכון שהוא רגש עמוק והם רק נוסטלגיה מחויכת, אבל
נראה לי שהם יסתדרו והעיקר שזה יהיה רחוק ממני.
אני אלמד להסתדר בלי העצב ביומיום ואולי, מי יודע, אפתח גם
שמחת חיים (שלא נדע)...
ואם הוא יהיה מרוצה, אביא אליו עוד חברים: את החרדה, עטופה בבד
שחור, את הקנאה בשקית צהובה, ועוד כמה רגשות מיותרים שקשה
להיפטר מהם.

ובמקרה הכי גרוע, אעלה אותו מהגיבויים.
אשתדל שלא, כי הכי טוב בלעדיו.
הכי טוב.