מרגישה את הנשיקות שלו, המקום עדיין חם. נוגעת בעצמי, במיוחד
בבטן, הוא אהב את הבטן, אולי עדיין אוהב, ומרגישה, ממש מרגישה
את החום של הנשיקות שלו. לפעמים בא לי לנגב את המקום במין גועל
כזה כאילו השאיר שובל רוק.
זה לא מלווה ברגש אהבה, אותו חום מדובר,
קצת רע לי עם זה, אני בכל זאת בחורה טיפוסית, כך נהג לומר.
נזכרת בהמון סגירות מעגלים, אך במבט לאחור רואה המון חללים
באותן ספירלות אין סופיות.
רואה עצמי על שביל, ליד הבית הישן שלו, מרגישה את החול נכנס לי
לסנדלים ואז אני אומרת לו, "אל תתקשר, בבקשה". הולכת הביתה
מחייכת, גאה, מדלגת, כך מוציאה את החול שנדבק לכפות רגליי.
סוגרת מעגל ואחריי שבוע עוד אחד ואחריי שבועיים הוא סוגר. לא
בטוחה שקוראים לזה סגירת מעגל אם זה קורה בתדירות שבועית. ושוב
הנשיקות ושוב החום הלא ברור הזה ואני חייבת לברר רגשות, כי כבר
אמרנו שאני בחורה.

אנו ניצבים על השביל מביטים בעיניים לא תמימות זה בזה,
אוטומטית שומעת את הדיסק "שינויים בהרגלי הצריכה" של "החברים
של נטאשה" הקבוע במערכת שלו כי ההמשך ידוע ומוביל לחדרו, שוב
מתגלגלים על מיטה מסריחה עם מצעים של רחוב סומסום שלא הוחלפו
לפחות חצי שנה שאני יודעת, סביר להניח שאח שלו יכנס ויחזה
בזוועה הזאת. כנראה שלא אכפת לי כי אני עוד שם. אני לא עוקבת,
החום שוב תוקף אותי, אך הפעם ממשי יותר. תוך כדי שכרון החושים
הלא ברור הזה אני שומעת קולות והוא אמר את זה, אני נשבעת שאמר
את זה, "אני אוהב אותך", עצרתי נשימתי בשביל לוודא שמיעה,
חשבתי שאני מדמיינת, הוא נושף עליי חזק על החזה ועל הבטן והוא
ממשיך למלמל את זה, "אני אוהב אותך ממי שלי", תוהה אם הטיפש
הזה מבין מה זה אומר, תוהה אם אני יודעת. והוא מכניס את הלשון
שלו אל תוך האוזן שלי מחליק את ידיו וגופו למקומות שאני לא
בטוחה שאני רוצה שיכנס, אט אט אני הופכת קרחון, מנסה לחזור
לנשום אך לא מצליחה, בשלב דיי מתקדם הוא שם לב שהוא לבד במיטה
עם גוש קרח, כי אני בטח לא שם,זהו זה כמעט עומד להגמר שניה
לפני שהסיוט עומד להגמר הוא לוקח גלגול אחור לכיוון הקיר, אני
נשארת עם הפנים לספרייה שלו. מרגישה בגופו המיוזע ואת דפיקות
ליבו, הוא ודאי נעלב. מתחילה להרגיש ערומה, לא החלטתי אם זה
מטפורי או כי אני ערומה. בעודי סופרת מדבקות מתקלפות של מכבי
משהו על הספרייה, קולטת בזווית העין ספר קיטצ' שקניתי לו,
ידעתי שהייתי צריכה לקנות חולצה. הוא מסתובב אליי נוגע לי בבטן
בחיוך מבוייש, שיר מספר 6 מתחיל לנגן - "אל תתפשטי לי", החיוך
הופך לצחוק, גם אני צוחקת אבל לא בטוחה למה.
ואז אני הולכת, אין חדש,
כבר לא אחת מהמאמינות בסגירות מעגלים.

זה היה כל-כך מזמן, יושבת עכשיו בחדרי, חושבת על צבעי השיער
הרבים שהחלפתי מאז, אני בכל זאת בחורה שטחית.
עדיין מרגישה את החום הזה, מורידה חולצה ומדליקה מאוורר מקווה
שהחום יעלם.
תוך כדי מפתחת פילוסופיות ומשווה אותך לכלב משתין המסמן
טריטוריות, סימנת אותי, חום גופך בי מקעקע, יצאת גבר. מרגישה
את גבך קרוב אליי כאילו אתה נושף בעורפי ואולי אתה נושף
בעורפי. מסתובבת לבדוק ורואה שאתה לא שם, לשניה מתאכזבת שניה
אחריי זה שוכחת.      
סוגרת את המאורר הוא כבר לא יעזור לי.
כל שנותר לי אחריי שרמסת אותי עשרות פעמים (ומאות סגירות
מעגלים), זה חצאי שקרים, חצאי אמיתות, מזכר אחד, ספק גבר,
שהכרתי, וכשזה יעלם כל שיישאר זה החום המעצבן שטרחת להשאיר על
גופי, ותמונת ראשך גזורה עקום מודבקת בצורה עלובה לכלב משתין
על עץ, כשומר מסך במחשב שלי. ופלאשבקים, איך לא הזכרתי את
הפלאשבקים, שאני כל-כך מנסה להדחיק של תקופה מאוסה, מסריחה
ממש, שאני כמהה לחזור אליה
כי אני כזאת בחורה טיפוסית...