[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ישראלה מוסן
/
הזקן והבית

הוא מתרומם, ואיתו החול הנשפך מאצבעותיו, חובר אל הרוח במסעה
הביתה. כבר זמן שאין להמעיט בחשיבותו, שהים סוער. ואם לא דיי
בכך, הוא כמעט בטוח שמפלס המים עולה בכל יום בשני סנטימטר
לפחות. אבל הוא לא מודאג. את ביתו בנה ביתר חוכמה על צלע המצוק
הגבוה, זה שרגליו נשלחות אל הים וטובלות בו את קצות אצבעותיהן,
רק כדי להרגיש את הרטיבות הנעימה שבקצפו הנשבר עליהן בזעף קל,
לא יותר, זה שעכשיו טובלות רגליו עד ברכיהן במים הסוערים.
הוא אומנם בודד. הכפר הקרוב ביותר שוכן על שפת המפרץ, היכן
שהנמל הגדול, וזה לפחות יומיים שלמים בכרכרה מכאן. לא שהוא
עצלן מדי בכדי לנסוע. בצעירותו היה עושה את הדרך הזו אפילו פעם
בשבוע. משתכן ללילה בצריף הרעוע שהותיר לו דודו. אך עכשיו,
עכשיו הוא כבר לא יכול לעזוב את ביתו ליותר מדקות ספורות, הוא
מרגיש שהבית צריך אותו. כאילו מזדקן הוא איתו, הולך ונשחק,
הולך ומתגעגע לימים אחרים.
הוא מסב מבטו אחורנית אל המצוק, אל ביתו, ומחייך קלות אליו.
'אל דאגה', לוחש לו, 'אנו, איננו צריכים לדאוג. שידאגו אנשי
הכפר, הם אף פעם לא השכילו להקשיב לסיפוריהם של הנודדים
הצבעוניים ומספרי הסיפורים'. הוא יודע שהיום הזה היה צריך
להגיע, מפניו הרי ברח כל חיוו. מהיום עליו נבאו תמהוני הדרך,
שהיו עוברים בין הכפרים במטלטליהם הנשאים על כתף, ובסנדליי
העור שלהם, מחפשים פרנסה בסיפורים שבעל פה, אמיתות המהולות
בדמיון סוחף. והם סיפרו, סיפרו על קוטב קר וקפוא, ועל קרחונים
שגודלם כבית, ועל המבול שיביא האדם על עצמו, ובו מי הקרחונים
המופשרים יציפו את כל כפרי החוף. והוא היה רק ילד, בעל תלתלי
זהב ונמשים על אפו, והוא פחד, פחד כל-כך להישטף בזרם הנחשול
הגדול.  
'אנחנו מוגנים', הוא חוזר וממלמל בעלייתו המאומצת בשביל התלול
עד הבית, 'אנחנו ברחנו בזמן'.
הוא עומד במרחק מהחלון המשקיף אל הים, ותוהה כיצד יוכל לפייס
את המים השוצפים. ובלי משים בורח מבטו חיש אל החלון המקביל, זה
המשקיף אל הגבעות הרמות בקצה העמק, והוא מבטיח לעצמו שעל כל
צרה שלא תבוא יברח הרחק אל המקום הגבוה הזה. והבית, מנחש את
הרהורי ליבו, כאישה שלמדה לזהות את פני בעלה, והוא יודע שהוא
אינו יכול לברוח.

כבר שבוע שהוא בודק את מפלס הים, ושפת החוף מימין למצוק הולכת
ומתקצרת מיום ליום.
אבל הוא עדיין לא מודאג. 'מסכנים', הוא תוהה על הדייגים שספק
אם עדיין לא איבדו את סירתם, אבל אין צער בליבו, הרי אדם מהם
הוא לא מכיר. וגם אם מכיר, הרי שכבר שכח צער על אחר מה הוא. אך
דבר מה מציק לו בהרהורו על אותם שאננים. הוא משפשף ידיו זו
בזו, ומסדר את חולצתו הבלויה, 'אוכל', חושב, 'האוכל נגמר,
וצריך למלא את המחסן. על כל מקרה שלא יבוא, צריכים להיות
מוכנים'. אחר ממהר לצאת לדרך, על כרכרתו הישנה וסוסו הזקן.
הדרך משובשת, מרובת קפיצות ומהמורות, שלא מטיבות עם האיש הזקן,
אך הוא משתדל להתעלם מהבחילות שעומדות בגרונו, ולהביט בטבע,
שנפרס משני צדדיו.
'הכל יעלם' לוחש באדישות נוכח המראות שליוו אותו לאורך ילדותו.
העצים עליהם נהגו לטפס ברגליים יחפות, האגמים בהם היו משכשכים,
וכרי הדשא עליהם אהבו לתפוס את מנוחת הצוהריים. אבל הזיכרונות
האלה הם כבר ממנו והלאה, פיסות תמונות קרועות ומטושטשות שנדמה
כי נלקחו ממציאות אחרת, 'מציאות של בטלנים', הוא יורק הצידה אל
אבני הדרך, 'מציאות של טיפשים'. וכששבות עיניו אל קדמת הדרך,
הוא רואה כבר את גגות הבתים הלבנים מציצים מבעד לגבעות, וריח
חיי הכפר נשא באוויר ועולה באפו.
מראה הכפר השתנה שוב עד ללא היכר, דבר שמוביל אותו למחשבה האם
רק הוא, המבקר בכפר לעיתים כל-כך רחוקות, מבחין בכך. הדרך
הראשית רוצפה באבנים חדשות, פני ילדים לא מוכרות מעטרות את
הסמטאות, ובכלל נראה שהתושבים שמחים להתחדש ולחדש לקראת האביב.
אביב, הוא כבר הספיק לשכוח שהעונה המתדפקת על שערי עולם היא
עונת האביב, ולא החורף. שכחה שחולפת עם בואו לכפר. הוא מביט
סביבו ורואה את השמש זורחת ברקיע, את קו הים רגוע,ונשים בשמלות
פרחוניות וסלסילות מלאות כל טוב עושות דרכן הביתה בצעדים
איטיים. עוד סמטה צרה, ועוד עלם משופם המברך אותו לשלום, והוא
עוצר על יד המאפייה הפינתית.
"שבע כיכרות לחם", הוא מצווה על הנער ממקום ישביתו הגבוה, וזה
חוזר אחר רגע קט, ובידו שבע כיכרות לחם זיתים, הלחם האהוב
עליו. הוא משלם את הנער כשכרו, ומיד ממשיך, מתעקל עם הפינה אל
הכיכר, ומשם אל האטליז.
"עדיין חי", ספק פקפוק, ספק קריצה עולים מגלי קולו של הקצב.
הוא מטפל כרגע בגברת צעירה, ומכריח אותו לחכות. אחרת כבר היה
מסתלק מזמן. בינתיים הוא מעדיף להתרכז בחור הגדול הפעור בנעליו
של הקצב, ולתהות על כלום.
שיבתו אל חיק קורות הבית נעשית ביתר קלילות, נרגש, הוא פותח את
דלת העץ, ומתפרץ פנימה, בידו אוחז זר פרחים. שי קטן שהספיק
לקנות לפני עזיבתו את הכפר.  
"יותר לעולם איני עוזב", הוא מבטיח, והבית רועד. צמרמורת קלה
עוברת בין קירותיו. 'האומנם?' שואל.
והרוח שבה לילל. דופקת בחלונות הבית, ומכה בגג הרעפים. "הוא
כבר כאן, היום הולך ומתקרב", הוא לוחש, ועיניו, בדחף בלתי
נמנע, שוב סוטות אל החלון המשקיף אל העמק, תרות אחר ההרים
הגבוהים, ונרצות רק אחר שאלה נקלטים באישוניהן. לא, הם עדיין
לא ברחו לו.
הסופה משתוללת כבר מחצית הלילה, הוא מתהפך אנה ואנה ואינו
מצליח לשקוע בחלומות. הוא קם, ועובר בבית, ללא מעש או מטרה.
מבקש לחלוק את ייאושו, אם דבר מה יציב. אך גם הבית אינו יציב
כבר, הוא זז עם הרוח לכאן ולכאן, וגופו הבלוי שוב מתמלא
חלחלות, וראשו מסוחרר. והמים שוצפים, גועשים, ונפשו קופאת, "הם
באים, הם באים", הוא נרעד, "עוד הלילה יישטף העולם" ובצעד שאין
בו מחשבה, או רגש, הוא אוסף את מטלטליו המעטים, ונפרד לשלום.
בורח. הוא רץ עד יכלו כוחותיו אל ההרים.



הוא תוקע יתד אוהלו, נשכב על הארץ, ומשחרר אנחת רווחה. 'עכשיו
טוב', הוא נרגע, עוצם עיניו ומתחמם תחת השמש הקופחת. ובחלום,
שוב עולים בו סיוטים. הוא מתעורר עטוף כולו בזיעה, וליבו דופק.
'חייב לברוח, חייב לברוח'. ושוב הוא אוסף מטלטליו, ההולכים
ומתמעטים, וממשיך לעלות, לטפס יותר ויותר גבוה.

חלפו להם ביעף כבר שני אביבים, והוא עוד עולה ועולה. ונדמה
שבכל פעם שהוא כבר נושק לרקיע, הוא מגלה כי הוא יכול להתקרב
יותר, "רק שם גבוה, בשמיים. רק שם אהיה מוגן".
ולמרות שכבר העמיק אל תוככי היבשת, ממקומו הגבוה הוא עדיין
יכול לצפות על קו המים, ועל הכפרים הפזורים לחופו. קוביות,
קוביות קטנטנות, נקודות המשתלבות בטבע.
"הם לא מבינים", הוא קובע, "הם לא מבינים כי היום הזה יגיע. הם
יראו את המים, ירצו לברוח. אך לשווא. המים עולים מהר, כל-כך
מהר" וליבו נמלא בפחד, אך מהר הוא שב ומציץ בקרבתו, רואה את
עשן הענן הסמיך נרקם סביב ראשו, ונרגע.
"כן", הוא מחייך, "אני לא צריך לדאוג. כאן, אני מוגן. על יד
אדון עולם".
עוד אביב חולף וקיץ נמוג וסתיו תם, ובא החורף. והוא עסוק בלא
לעשות מאום. רק מחייך, ותוהה על אותם מסכנים שנותרו מאחור.
"אני עדיין חי", פורצת הזעקה מגרונו, גליה רועדים "כן, קצב!
אני עודני חי!"
והלילות, עוברים עליו בשינה בין הברקים, ובקפיצה לכל משמע איום
של רעם. וקר, החורף כאן בשחקים כל-כך קר. בבית העץ החם הוא
נזכר לפתע, בבית שכה זקוק לו עכשיו.
"אל תדאג, כאן אתה מוגן", הוא מסנן בין שבירות שיניו הנוקשות,
"הנה החורף הנורא הזה, עוד מעט והנחשול יופיע".

ופתאום, לפתע, ביום נעים אחד, בדמדומיו, לעת שקיעה, על סף
עזיבת החורף, שורקת הרוח מעל הים, שריקה חדה, שורטת, שנשמעת
אפילו במרומים. וקול האנשים המפוחדים נוטשים את בתיהם מהדהד
באוזניו. הוא מתרומם, ומביט בהם. נקודות קטנות רצות, בדחף בלתי
נשלט, כמה שיותר מהר, כמה שיותר בפנים אל תוך הארץ. ואף הקצב
בורח. הוא ואישתו, וששת ילדיהם. הם בורחים אל בית העץ הרעוע
שניצב על צלע המצוק הגבוה,זה שעכשיו טובלות רגליו עד כתפיהן
במים הסוערים.
לעת עתה, ימצאו בו מכסה חם ומגן. קירותיו לוהטים, ואין הוא
נשרף באש. הוא רק מאושר. את כל חום חיבתו אגר בין קטליו, עת
נטש הזקן, ועתה עם קול צחוקם של ששת הקטנים, מתפרץ כל חומו
החוצה.

והעולם ממשיך להיסדק. וממקום נציבותו, כשליבו דופק, ידיו
רועדות ופניו צחורות כשלג, הוא עד לנחשול המים, עולה ועולה
מהאופק, כחיה רעה הפוערת פיה, הוא מתעגל, ולא חדל לעלות, נוצר
מהים, נוצר יש מאין, ובולע את כל קו החוף הארוך. ממשיך ושוטף
את כרי המרעה, ואת הגבעות, ואת ההרים, הנעלמים כלא נבראו מעולם
תחת תכול המים. ודמעה, דמעה חמה אחת, עולה בעינו, וזולגת אט,
אט על הלחי הלבנה, קופאת בזווית הפה, ונמחת בידו.
הוא מתיישב, ועוצם עיניו. מחליט לחכות עד יכלו המים. והוא כבר
בא בימים. ואחרי שבוע הוא משיב נשמתו אל הבורא.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
החבר של שלי הוא
פיקציה של
השרוף.

אילנה דיין
ומורן איזנשטיין
בחשיפה הישר
מהתנור.


תרומה לבמה




בבמה מאז 8/6/04 11:26
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ישראלה מוסן

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה