היא שלי, אני יודע. לא משנה מה היא תגיד, היא עדיין תהייה
שלי.
אז מה שהיא אמרה אתמול שלא מתאים לה ככה יותר, שאני לא כמוה?
אז מה? היא שלי. היא אוהבת אותי.
ואני אוהב אותה גם. תמיד אהבתי. עוד מהתיכון, כשרק הכרנו.
הכי אני אוהב כשהיא עם החצאית הפרחונית שלה. היא נראת כל כך
קלילה, כל כך שמחה, כל כך לא מה שהיא באמת. והמבט שלה כשהבאתי
לה את שני הכרטיסים להופעה של אחת הלהקות השחורות והצעקניות
שלה, אותו לעולם לא אשכח. אני לא חושב שראיתי אותה שמחה ככה
מתישהו, שמחה לגמרי.
הלכנו להופעה המטופשת, למרות שבכלל לא רציתי, ואפילו לשמור על
אחותי הקטנה בזמן שהיא חולה ומפונקת מתמיד היה נראה לי עיסוק
מהנה יותר. עמדתי כמו עמוד חשמל בין אלפי ומאות אלפי אנשים,
כולם דחפו אחד את השני, צרחו, עשו סימנים מוזרים עם הידיים.
כמה וכמה פעמים מצאתי את עצמי מושך לה בחולצה כדי לא ליפול על
הדשא בין רגליהם של כל האנשים המטורפים הללו.
על הבמה שאג מישהו גובה עם שיער ארוך והיה לבוש כולו בשחור.
בעצם, כולם היו לבושים בשחור. הכל שחור, יותר מדי שחור. לא
הייתי בטוח לאן הגעתי. 'יכול להיות שאני בגיהנום', חשבתי לעצמי
בשלב כלשהו כשכבר הייתי ממש קרוב לייאוש.
אבל היא נהנתה. היא הייתה אחת מהם, שאגה ביחד עם הדבר המקפץ על
הבמה, חצי איבדה שליטה. היא לא התייחסה אלי אפילו לא לשנייה.
כאילו בכלל לא הייתי שם, כאילו לא בגללי היא נמצאת כאן.
"אני אשן אצלך הלילה", היא אמרה כשנכנסנו למכונית. 'אני מאוד
מקווה שנגיע הביתה עם הסחרחורת הזאת', חשבתי לעצמי.
עשינו את זה, הגענו לפנות בוקר. לפחות אני חושב שזה היה לפנות
בוקר. לא כל כך הבנתי מה הולך סביבי, היו לי צלצולים באוזניים
וסחרחורת נוראית, והיא לעומת זאת הייתה מאושרת. חצי מאושרת. עד
כמה שהיא יודעת להיות מאושרת. השתטחתי על המיטה וכבר כמעט
נרדמתי אבל היא נגעה בגבי. "מה?", הסתובבתי אליה. "אל תלך
לישון עדיין", היא אמרה בחצי חיוך ובקול כמעט בלתי נשמע.  כל
האיפור השחור שלה היה מרוח לה סביב העיניים ועל הלחיים וזה גרם
לה להראות חסרת הבעה יותר מתמיד. "אני.. באמת עייף", עניתי
בהיסוס. היא הדליקה סיגריה והריח התפשט בכל החדר. הריח הזה בטח
ממש שונא אותי, נראה כאילו הוא רודף אותי. כיסיתי את אפי עם
השמיכה, אבל עדיין יכולתי להריח אותו. הוא לא נתן לי מנוחה.
"את באמת צריכה להפסיק עם זה, את יודעת", אמרתי בפעם האלף
וחמש. "אל תתחיל להטיף מוסר", היא אמרה וחצי נישקה אותי. כל
הטעם של הסיגריה המגעילה שלה התערבב עם טעם של שינה ועייפות.
"אני הולך לישון", הפסקתי את הנשיקה. "אל תהייה יבש כזה, נלך
לישון אחר-כך", היא ליטפה את כתפי בחצי חום. "לא, אני עייף,
מחר נדבר".
"אתה יודע ארז, נמאס לי", היא קמה בפתאומיות. "זה כבר לא שלם.
אתה פשוט לא מה שאני רוצה. לא יכולה עם זה יותר". לא כל כך
הבנתי למה היא מתכוונת. מתי זה כן היה שלם? הייתי כבר חצי שקוע
באיזה חלום על מגדל באמצע המדבר. "מה" מאולץ היה כל מה שצלחתי
להגיד. "זה כלום, זה הכל. אני הולכת". זה כלום? זה הכל? על מה
היא מדברת? אבל כנראה שהייתי עייף מכדי לברר, כי כשהתעוררתי
בבוקר עם ראש שעשרה פטישים דופקים מסמרים בתוכו ודלת חצי
פתוחה, היא כבר לא הייתה ואני נשארתי בלי תשובות. כשאני חושב
עכשיו על הקול החצי נשמע שלה, על הבעות הפנים האדישות ועל
הפנסים השחורים מתחת לעיניים, אני לא מבין כל כך מה יש פה
לאהוב. אבל אני אוהב אותה בכל זאת, פשוט לא יכול להפסיק. והיא
אוהבת אותי גם, פשוט חצי כועסת עכשיו, כמו שהיא תמיד עושה.
ומתישהו, בעוד כמה ימים, או אולי בעוד כמה שבועות, או סתם מתי
שהגעגועים יביסו אותי, אני אלך לדבר איתה, אתנצל, כמו בכל פעם,
והיא תחבק אותי. ואני? אני חצי ארגיש שטוב לי. כי איתה אי אפשר
לגמרי. חצי הרגש שלה, חצי ההבעה וחצי השמחה, או אפילו פחות
מחצי שמחה, אף פעם לא יתנו לי להיות שלם. אבל לאהוב אותה זה
לגמרי. אני אוהב אותה, כבר אמרתי. והיא אותי. לגמרי. אז אני
אלך לדבר איתה. לא יזיק לי להרגיש חצי טוב. אני אלך, רק לא
עכשיו, עכשיו זה עוד לא הזמן. רק חצי ממנו.