את העט אשלוף מתוך כיסי,
ואכתוב כל זאת בדף נקי.
את הדרך הקטועה ההיא,
שראיתי אז בדימיוני.

את ימי האור העז,
בעיניי היה נרמז.
אז כולם היו שמחים,
זה לזה היו הם מחייכים.

לא שיערתי,
אך תקווה בליבם היתה שרויה.
כשרובם ניצבו בוכים, מול תהום וכאבים.

גם מול סבל ומול שחור,
שכיסה דמותם באור.

כשפתחתי את עיניי אז גיליתי לפניי
שתקווה אכן שמורה
אך פוחתת קיומה.

שאין איש כל כך שמח
על שאור אחר זורח:
אור עצוב ואור מוזר
שמאיר עד שנגמר.