עורך יקר,
אני קבר כמה שנים מנסה לפרסם אצלכם באתר את היצירות שלי. אבל
משום מה אתם ממענים להתייחס אליהן ברצינות הראויה להן. אני לא
מבין מדוע עדיין, אחרי כל כך הרבה זמן, היצירות שלי מהוות 50
אחוז מכלל היצירות הממתינות להתפרסם. לי זה נדמה שבעוד אני
יושב ומחכה, יצירות פחותות בהרבה ובעלות איחויות בעייתיות,
מוצאות את עצמן מתפרסמות ועוד מוצאות את עצמן ברשימות היצירות
האהודות.
מה גם שכל אחת מהיצירות הללו הן תועבה. כן, כן, כל סיפור שם
אצלכם נגמר ברצח או במשהו דומה, ואני לא מבין איך הנוער של
ימינו מעז לכתוב כך.
אני עודה לכם מאוד אם תואילו בטובכם לפרסם לפחות אחת מיצירותיי
(היום הוספתי לדפיוצר שלי  יצירה חדשה ומצויינת, אם מותר לי
להוסיף), ואם אתם עדיין דבקים בסירובכם, אנא לפחות שלחו לי
מכתב הסברה מדוע אני זוכה להתנגדות שכזו.
בתודה מראש,
שאול מרום.

שני קיפולים מדויקים, לשון שמחליקה על פס הדבק, ובול. הוא לוקח
את המכתב לתיבת הדואר ומשחיל אותה לחריץ.
"שאול!"
הוא מעיף מבט הצידה ומזהה את מיקו מנופף לו ביד ימין מורמת
מעלה. מיקו חוצה את הכביש, מתעלם מכל כללי הזהירות, וטופח לו
על הגב. "נו, שאול, אתה שולח להם עוד סיפור שלך?"
השאלה מעיקה עליו. בשכונה כולם מכירים אותו. זה התחיל מעוד
שיחה סתמית עם יוסי מהמכולת. שאול סיפר לו על האתר שבו כל אחד
יכול לפרסם את כל העולה ברוחו, ואט אט השמועה התפשטה. כל אדם
ואחותו מצאו את עצמם מופיעים באינטרנט, מפרסמים כל מיני הגיגים
וסיפורים קצרצרים. אפילו נהגי מוניות כתבו על נוסעים מעניינים
יותר ומעניינים פחות. אבל רק שאול, מקור השמועה, האיש שהחל את
המרדף אחר הפרסום, נותר באלמוניותו.
משחלף הזמן, אנשים החלו לחשוד בשאול שהוא כבר פירסם חלק מכתביו
תחת שם בדוי, ושהוא אינו רוצה שמכריו יקראו את החומר שלו. זה
הוביל לכמה חיכוכים. במשך תקופה קצרה שאול לא הוזמן למסיבות של
השכנים, אפילו נאלץ להפסיק ללכת ליוסי ולקנות אצל המכולת
מהשכונה ליד, עקב ריב שהתפתח בין שניהם אודות יצירה של יוסי.
"אהבה זה כמו באגט", יוסי הקריא לו מעל דף צהוב. "בהתחלה,
טרייה וחמה, היא הדבר הכי טוב בעולם. אבל עם הזמן, היא
מתייבשת, נהיית קשה לאכילה. ואז בבוקר קמים והולכים למאפיה
וקונים באגט חדש..."
כמעט כל הסיפורים של יוסי מהמכולת היו סביב אוכל, כך או אחרת.

"מה זאת אומרת - אהבה זה באגט?" שאול שאל. כבר נמאס לו היה מכך
שכל חובבן מתייחס לעצמו כאל עמוס עוז הבא. כל איש ואיש כותב על
מה שבא לו, מבלי לחשוב אם זה מעניין אנשים אחרים. יוסי לא
התייאש והמשיך להקריא לו מסיפורו, שדווקא תחילתו הייתה הצד
החזק שלו, וכששאול המשיך בביקורת, לא מבין כיצד סיפוריו שלו
נשארים אלמונים ואנשים כמו יוסי מפרסמים בצרורות, יוסי נטל
משאול את שקית המצרכים שכבר נקנו, החזיר לו את העודף, ואמר לו
שהוא יכול לקחת את העניינים שלו למקום אחר.

מיקו שואל אותו על מה הסיפור הפעם. שאול מושך בכתפיים ומסרב
לדבר.
"יש לי תחושה טובה הפעם", מיקו חוכך בידיו. לאחר מספר חודשים
התחילו להבין בשכונה ששאול אכן דיבר אמת. הוא לא הסתיר מהם שום
דבר ולא פרסם תחת שם בדוי. ומה שהיה עוינות בין שכניו לשאול,
הפך לפירגון. במכולת אנשים נתנו לו רעיונות לסיפורים, בעבודה
שאלו אותו אם הוא צריך עזרה בכתיבה, אפילו הבוס הציע לשאול
שייקח קצת זמן חופש כדי שיהיה לו זמן לקצת שקט, זמן לכתוב כמו
בן אדם. כל אדם ששאול היה פוגש בשכונה היה מקבל אותו בברכת
שלום ושואל אותו את השאלה המתבקשת - נו, כבר התפרסם משהו? לא
נורא, אני בטוח שאוטוטו הם יעלו עליך ועל הרעיונות שלך.

מיקו מתלווה לשאול וכל אחד שהם פוגשים בדרך מקבל עדכון לגבי
המכתב של שאול.
"שאול שלח עוד סיפור... כן, עוד סיפור נשלח... הפעם יש לנו
תחושה טובה... זהו זה... שאול עומד להיות מפורסם... סלבריטי!"

שבוע עבר והסיפור שלו עדיין לא מופיע באתר. 20,192 יצירות
מחכות לאישור. 723 יצירות בדף של שאול. 723 יצירות לא מקוונות.

משפשף את עיניו, שוקל ללכת לישון ובסוף מחליט לקרוא רק עוד
סיפור אחד. הוא מחליק את העכבר לפינה השמאלית העליונה ומקליק
על 'תביא משהו'.


נורמלי / יוסי כהן

אנחנו מרחמים עליו. אדם שלא מודע לעצמו. מתהלך לו ברחוב, מחפש
משמעות.
נולד עם פגם בראש. אבל אימו נטעה בו את התחושה שהוא כמו כל
אחד. נורמלי.
הוא נראה כמו כולם, מדבר כמו כולם, חושב כמו כולם - אבל כל זה
רק בעיניו. בעיניו שלו הוא כמו כולם.  בעיניו של אימו. איך
אומרים לאדם שהוא לא כמו כולם, שהוא לא "נורמלי".
איך אומרים לתפוח, שחושב שהוא עגבניה, שהוא תפוח?


יוסי הזה, שאול מגחך לעצמו, אף פעם לא מצליח לכתוב בלי להכניס
לזה אוכל.