לאילה

"אני לא מבינה אותך"
"זה בסדר, את גם לא אמורה"
"מה?"
יאנה הפילה את עצמה על השטיח ברכות ככל האפשר, הדליקה לעצמה
עוד סיגריה ואמרה "את מבינה, החיים בשבילי הם באמת משחק,
מחבואים יתאר את זה הכי טוב, אפשר לומר שאני המתחבא וכל שאר
העולם הוא המחפש" הן שתקו יחד עד שיאנה סיימה את הסיגריה
וטיפסה על הפוף, נמרחה כמו שצריך ואז כשהרגישה שמצאה באמת את
מקומה לקחה שכטה מהג'וינט (השלישי לשעה האחרונה) ריחרחה את חלב
הסויה (ונגעלה; גם הוא פג תוקפו) ולבסוף אמרה "אם מוצאים אותי
אני כל כך מפסידה".
מורן, שכל הזמן הזה הייתה עסוקה בג'וינט-שאינו-נגמר תוך ישיבה
מאוד פוסט מודרניסטית על הספה הרימה לבסוף את עיניה ואמרה "אז
מה הטעם?"
"דייויד בואי, לא, גם... מה הייתה השאלה?"
"מה הטעם?"
"אהה... להתחבא זה  נחמד. לרוב אני מתחבאה כל כך טוב שאפילו
אני לא מוצאת. מה איכפת לי אם אנשים מבינים אותי או לא? כל עוד
יש דייויד בואי. כלומר, איכשהו שיתוף רגשי לא כל-כך מעניין
אותי בשלב זה בחיי. אני מעדיפה לשחק במילים, אני אוהבת מילים
ארוכות שאף אחד לא יודע מה הן אומרות באמת."
מורן התחילה לצחוק צחוק היסטרי, היא נפלה מהספה ותוך כדי בהיה
בתקרה (והבחנה בקורי העכביש שהיו שם) המשיכה. לאחר כחצי שעה
צחוקה נרגע היא נפנתה אל יאנה ואמרה, "זה הסוף, את יודעת? זה
הסוף".
"כמובן, כמובן שזה הסוף. את יכולה לפרט?"

ולאחר זמן מה הן נרדמו, הן קמו בבוקר התנצלו על כל הנאמר אמש
והלכו הבייתה.