אני לא יכולה יותר.
אני מנסה להסתיר את זה אבל מדי פעם זה עולה ומציף אותי מחדש,
הדמעות, החנק בגרון והבכי החרישי.

מדי פעם אני נזכרת בשיחות שלנו,
עוברת שוב על ההיסטורי, צוחקת ובוכה
אבל יותר מהכל מתגעגעת.

אני מתגעגעת אליך,
לראות אותך, את החיוך שלך,
לדבר איתך, לשמוע את הקול שלך.
לצחוק מהבדיחות שלך ובכלל, להיות מאושרת על ידך.

הזכרונות שלי ממך מעטים, אבל בעלי משמעות עצומה.

אני זוכרת את הפעם הראשונה שדיברנו, ולא ממש ידענו מה להגיד.
את איך שנינו היינו נבוכים כשעברנו אחד ליד השני.
אני זוכרת איך שתמיד שמתי לב אם אתה מסביב או לא,
איך שבטיול השנתי הסתכלת עליי מחלון האוטובוס וניסיתי "לשחק
אותה" לא רואה.
אני זוכרת את כל הפעמים שדיברתי איתך והתייעצתי איתך, את איך
שגם אמרת לי שתחכה לי למתי שאפרד מהחבר.

אני חושבת שאהבתי אותך אסף.
אהבתי את הבן אדם שהיית.
את הציניות, הבדיחות, החיוך, הצחוק, הביטחון שהיה לך, את
ההליכה שלך, העיניים הגדולות, שאמרו כל כך הרבה.
ואהבתי גם את איך שגרמת לי להרגיש עם עצמי ובכלל.

מוזר לי לדבר עליך בזמן עבר.
תמיד חשבתי על העתיד, על מה שיהיה.
אם להתוודות, תמיד חשבתי שעוד נהייה ביחד יום אחד.
רציתי שנהייה ביחד.
עכשיו כבר לא נוכל.

ראיתי כמה תמונות שלך היום,
אחת עם משקפיי השמש שלך, כמה אופייני.
אחת כשהיית קטן, כמו שאני זוכרת אותך מכיתה ז'.
אחת עם חיוך כל כך גדול, חיוך שאני כל כך אוהבת.
ואחת, מחזיק תינוק.
התמונה הזאת חקוקה לי בראש.

היא משדרת רוגע וביטחון.
הידיים הכל כך חזקות שלך, אוחזות בכל כך עדינות.
הלוואי שהייתי יכולה להיות שם, במקום התינוק, להרגיש את הידיים
האלה ולחבק אותך.

אספי,
אני רוצה אליך ולא יודעת איך...
אתה לא יודע כמה זה כואב, עכשיו, אצלי.

וכמו שכתוב על המצבה שלך;
כל הכוכבים נופלים,
כל האמיצים עוזבים
כל מי שצעק שותק
כל מי שצחק בוכה.