טיפין טיפין, כעינוי סיני הנוטף על המצח, מתחיל כליטוף, ואט אט
מפלח את ההכרה - כך באה עלי צרה זו. אולם משנתקבעה בתודעתי,
השפעתה היתה רעה ונזקה רב. אינני יודע כיצד לנסח זאת כשורה, אז
אניח ישר על השולחן שלפניכם: שכנה שלי - קיר מפריד בינינו,
מרפסת צמודה למרפסת - החלה לברך אותי לבריאות בכל פעם שאני
מתעטש! חוזר שנית: על כל אפצ'י מקבל בחוזר לבריאות משכנתי!
ודאי תאמרו: מלוא החופן בעיות יש בעולם וזה מטריד אותנו
בזוטות?! חכו, חכו, הסכיתו ושמעו, ותווכחו בעצמכם ש'ענין פעוט'
זה לכאורה, מכה גדולה וצרה שלא הייתי מאחל לאף אחד.

ושמא תגידו שקיר גבס דקיק מפריד בינינו, אלא שמדובר בקיר מסיבי
שקולות קשה עליהם המעבר, כל בלוק-בלוק, עם שכבות טיח כמו
שצריך, אחלה קבלן בנה את הבנין, לא חיפף, אבל היא... אולי
ניחנה בשמיעה מיוחדת, שמיעת חתול, רגישה כזאת. הם זוג צעיר עם
תינוק, נחמדים ככה, אבל הקטע הזה עם הלבריאות מוזר ביותר,
לפחות בעיני.

וכאמור, זה לא בא עלי ביום בהיר אחד אלא בהדרגה. תחילה
התעלמתי, אולי לא שומע טוב, או שבמקרה הבעל שלה התעטש או
שהתינוק תקע גרפס (אמהות חדשות מתלהבות מגרפסים של תינוקות,
ואחר כך כשהם גדלים, ומגלים שאף אחד לא מתפעל מגרפס שלהם, מה
קורה, אה?! - על זה הן לא חושבות). אבל עם הזמן, כשהתיאום בלט
יותר ויותר - כל התעטשות שלי גררה במידית לבריאות שלה - ממש לא
הספיקה לעבור שניה, כהרף עין - כבר לא היה ניתן להתעלם מכך!

אבל מה זה אמור להביע?! שאלתי ועצמי לא איחר להשיב: נניח שהיא
מנומסת כזאת, קוראת כל הזמן ספרים על נימוסין והליכות, הולכת
להרצאות וכו; צריכה להיות ממש פריקית של נימוסין בשביל לברך
שכן מבעד לקיר בלבריאות בכל פעם. או מתוך קנאה שכזו, כאומרת:
בקרוב אצלי - כי הרי בואו נודה, יש מידה של הנאה, איבוד שליטה
על חושית, התרעננות - יכול אתה להכנס לתוך ה-אפ מדוכדך חסר מצב
רוח, ופתאום להתעורר ב-צ'י, באי טרופי עם חול לבן, שתי חינניות
מגישות לך משקה זו משמאל וזו מימין... אין ספק - כשמדובר
בהתעטשות הגונה זו ממש פתיחת דף חדש. אז אולי מקנאת, או שישנה
סיבה אחרת... האם רק אותי מברכת או גם שכנים אחרים???

ואצלי הקטע של התעטשות זה משהו מיוחד כאילו - מתעטש חופשי, ריח
מסוים, או אם מסתכל לשמש, משב רוח קליל, אפילו סתם כשמתרגש
ממשהו, או בלחץ, ישר טראח אפצ'י - ועוד איזה אפצ'י! מכל הלב עם
הרבה צרמוניה ותנופה. נו, בטח כבר הבנתם, אני מכור לאפצ'י -
ולמזלי מצאתי 'סם' חוקי. תפסה אותי בנקודה רגישה.

בשלבים הראשונים, כשרק חשדתי ורציתי לבדוק את הענין יותר
לעומק, יצאתי למרפסת, שפשפתי קצת את האף ויצא לי צרור של
אפצ'ים (בד"כ הם באים אצלי בצרורות); מיד קבלתי בחזרה לבריאות
לכל אחד בהתאמה - פספוס אחד לא היה, אין אפס; וכל לבריאות זהה
לחברו, אותה עוצמה אותו טון - צליל שכאילו מגיע מסביב, לא
ישיר, לא גברי, אלא מקיף אותך, צליל עגול, רך, נשי. אז לא היה
ספק - זה ממוקד אלי ולא למישהו אחר בעלמא! לפחות הבהרתי לעצמי
את המצב, זה גם משהו.

כשחברים היו אצלי ושתינו בירות והתחלתי להתעטש (גם בירה מביאה
לי הרבה אפצ'ים), אז גם הם זכו לשמוע את הלבריאות שלה; סיפרתי
להם על השכנה הזאת בטון עגמומי משהו, והם צחקו קצת, אחר כך
נראו קצת מודאגים, ולבסוף אמרו שפשוט מנסה להתחיל איתי - אחד
מהם הסביר זאת יפה (יש לי חבר אחד עם כושר ביטוי): כאילו דואגת
לי, וביי דה וואי מקווה שזה יפתח גם אצלי יחס חם כלפיה. ככה
בהחלטיות כזו שלא תשאיר לי ספק, אם היה בכלל; חברי התיחסו אלי
כמו לאחד שהוא היחידי שאינו מבחין שמישהי מתעלקת ופשוט דלוקה
עליו חזק, והוא בכלל חושב שהיא סתם מתענינת פתאום בלהקה
האיזוטרית שהוא אוהב.

האמת שגם במוחי עלה לרגע הרעיון הזה, אבל מיד הורדתי אותו מסדר
היום, אבל עכשיו כשחברי היו די משוכנעים בכך, זה ממש הקפיץ
אותי: "אבל היא נשואה, לא נורמלית, יש לה בעל נחמד ותינוק
חמוד..." וחברי אמרו: "אז מה אם נשואה, נדלקה עליך... " ולאחר
הרהורים קצרים שאלו ביחד כאילו תאמו תזמון מראש: "...ואיך היא
נראית, אה תגיד?!" -"השתגעתם לגמרי, אני לא מתעסק עם אשת איש,
אין מצב..." וחשבתי בלבי שרק תעז להתקרב, מחכה לה כזאת סטירה
שתוציא לה את כל הרעיונות מהראש המלוכלך שלה. וחברי: "נו,
הבחינה שאתה זמין..." -"מי זמין, בשבילה אני לא מחובר..."

כשליוויתי את חברי ביציאה מהבנין, היא בדיוק טיילה עם התינוק
שלה בעגלה, ורמזתי להם לכיוונה. וההוא שמדבר יפה (הוא קצת
משורר כזה) אמר: "האדמה יוצאת במחול תחת מצעד רגליה". והאחרים
אמרו: "פיתוי בסדר גודל שלה... וואו, אם תעמוד בזה מרחיבים
לל"ז צדיקים". מיד הגבתי: "תורידו את זה בכלל מהראש המלוכלך
שלכם." אך עם כל זאת, תגובת חברי גרמה לקפיצת מדרגה ביחסי
לשכנתי - לפני שהביעו את דעתם, זה הפריע אבל היה נסבל איכשהו,
אולם דבריהם - כאלומת אור הנופלת על דבר שלפני כן היה מעורפל
וחשוך, כאילו ידעת שהוא שם, אך לא ניתן היה להבחין בפרטים,
והנה כעת הכל ברור - פשוט הרתיחו אותי והייתי מה זה חם על
המופקרת.

זה שקוף שהיא מנסה להתחיל איתי כמו שהחברים שלי עלו על זה מיד,
איך לא הבנתי את זה - מתחיל לחשוב על כל מיני דברים עמוקים,
מסובכים, במקום לראות את הדברים כפשוטם.

לפעמים, אפילו בלילה, כשישנתי במיטתי, הייתי מתעורר, מתעטש,
ושומע כהד את הלבריאות הזה, או שרק דמיינתי - הזיות... זה רק
מה שחסר לי עכשיו.

ועכשיו כל אפצ'י היה מלווה בתחושת כאב עמומה - נעלם אותו עונג
שהייתי חש בזמן ההתעטשות.

היינו נפגשים במעלית, או בכניסה לבנין, ואצלה הכל כרגיל, חייכה
בנעימות כאילו כלום, חוץ ממבוכה רגילה של שכנים שנפגשים במעלית
לא היה משהו מיוחד, כאילו שאני לא מתעטש והיא לא שולחת
ת'לבריאות שלה. הייתי נועץ בה מבטים עד שהיתה נבוכה ומסמיקה
אבל לא יותר מכך, שחקנית מעולה. ומה שיותר מרגיז זה שהשכנים
תמיד דיברו עליה טובות: כמה נחמדה, תמימה כזו, בישנית, כל היום
בבית מטופלת בתינוק, מסמיקה מהר. ואני חשבתי, תמימה עלק,
בישנית השרמוט... המזדינ.. ואני חייב לומר כאן משהו, כי בטח
התחלתם לשים לב שמדי פעם אני זורק מילים לא יפות כאלו, אז למען
הגילוי הנאות, אומר רק: אני מודה שיש לי לפעמים מחשבות
מלוכלכות כאלו, עם מילים גסות, אבל זה בראש, בפנימיות, כי כלפי
חוץ אני כאילו בסדר, מדבר יפה, מנומס; טוב נו, מדי פעם בורחת
לי מילה פה מילה שם, מין זליגה כזו, דליפה, פליטות פה.

אבל כל מה שאני מספר לכם כאן, על הפנימיות שלי, זה כמובן לא
לציטוט, כי בראיונות עבודה לא מגלה את זה למראינות האישיות,
גורנישט, ספינקס, לא רואים עלי כלום. הפסיכולוגיות האלו
שמשחקות אותה כאילו פתוחות, ליברליות: תספר, תביא אסוציאציות
חופשי, כן, כן... מביאה חיוך משרה אמון, תזרום, תהיה ספונטני,
תגלה לי את חסרונותיך, כי רק יתרונות זה לא חכמה... ואני מופתע
מדרישתה ומצטט לה את חז"ל: 'אין אדם משים עצמו רשע', אבל היא
אומרת שלא מדברת על פשעים גדולים, תביא לי אותה בקטנה; וממשיכה
ואומרת שמי שיכול לדבר על חסרונותיו זה מראה על בגרות נפשית
וכאלו, ואתה פתי מסכן, נפתח ומספר לה אפילו דברים לא נכונים,
ממציא משהו כי צריך להביא לה חסרונות, כי זה בגרות נפשית... רק
בכדי לגרום לה סיפוק ונחת, לצאת איתה בסדר, חייבת את ליטרת
הבשר, אוספת חסרונות שכזאת. כמו ששאלו את אהוד ברק המתוחכם הזה
(אומרים עליו שנוהג לפרק שעונים - מעניין אם גם יודע להרכיב
בחזרה...), מה החסרון שלו, והוא אמר שלפעמים בישיבות אין לו
סבלנות לאנשים - שזה לכאורה חסרון אבל כשמביטים לעומק זה יותר
נראה יתרון, כאילו שהוא מעל כולם ואין לו סבלנות לטפשים, רפי
שכל, איטיי מחשבה - חסרון, עלק.

פעם מעדתי עם מראיינת אחת שדירבנה אותי לדבר, וסיפרה לי על
חסרון שלה בעצמה כדי לעודד אותי להפתח - אמרה שמאוד מפוזרת,
וקצת נסחפתי וסיפרתי לה על כל המחשבות הפנימיות האלו, וכאילו
היתה מרוצה ממני אבל פסלה אותי. לאחר כשנה הופיעה תמונתה
בעיתון, התברר שבעצמה היתה נוהגת לשכב עם גברים, ואיך שהיתה
גומרת, תוקעת להם סכין בגב ולאחר מבתרת את גופותיהם וקוברת כל
חלק באזור אחר של הארץ באופן מפוזר - מפוזרת עלק.

וצריך מאוד להזהר עם המראיינות האלו, זו קליקה, מאפיה, מרושתות
בינן לבין עצמן, און ליין לוויני בזמן אמיתי - אם עשית טעות
וגילית לאחת מהן את חסרונותיך, אתה שרוף, מיד זה מועבר בין
כולן ותשכח מלהתקבל לעבודה. אז זהו, כל האמור לעיל זה בינינו,
תפעילו קומון סנס, שלא תעשו לי פדיחות.

נחזור לענייננו - זה לא לעניין כל הבריחות שלי לעניינים
בשוליים, צריך לשמור על פוקוס. זהו, לפעמים יש לי בלגן כזה
בפנים, סופת הוריקן, הר געש על סף התפרצות - החמישית של בטהובן
- טה טה טה טה, אבל כלפי חוץ אוויר הרים צלול כיין וריח אורנים
של נעמי שמר ושכשוך פלגי מים. רק שפה ושם בורחות לי מחשבות
מהפנימי לחיצוני, אבל בדרך כלל, בשוטף, כאמור, אני בסדר - מה
שנקרא בשפה המשפטית האדם הסביר, כך אני מקווה, לטובתי. נו, אתם
יודעים על מה אני מדבר, בטח גם לכם יש כאלו מחשבות, אני מקווה
שזה ככה גם אצלכם כי אם לא... אם רק לי יש את הקטע הזה... זה
קצת מפחיד. בכל מקרה, נניח שחלק מכם גם נגוע בזה כי אחרת אי
אפשר להמשיך את הסיפור, אתם צריכים לעצור פה כי לא תבינו כלום
בהמשך, הכל יראה לכם הזוי כאילו אני חייזר מכוכב רחוק.

אל תשחקו אותה כאילו שלכם אין מחשבות סוררות ותמיד הראש שלכם
מלא בשושנים צבעוניות וריחניות, ומה עם חוחים? רק לי יש קצת
לפעמים?! כמו פרופסורית אחת לפסיכולוגיה שהרצתה לנו בקורס
התנהגות ארגונית, ועל ההתחלה הצהירה שאצלה הכל באיזי ואי אפשר
להוציא אותה משלוות חייה, עשתה פסיכואנליזה עצמית, מצאה את כל
הדפקטים, הוציאה אותם מהתת מודע, שיפצה והחזירה למקום; ועכשיו
היא כל הזמן בנעימים - נחת רוח זה המוטו שלה. וסטודנט אחד,
יסודי ומעמיק יותר מכולנו (אנחנו קיבלנו את דבריה ללא
ערעור...), החליט שצריך לבדוק האם נאה דורשת נאה מקיימת?! ושלב
אחר שלב בהתמדה עיקשת ובנחישות נודניקית ראויה לציון, תוך
התעלמות מכל אי נעימות והערות פוגעות של הפרופסורית וסטודנטים
אחרים, התביית לה על העורק הראשי וניג'ס עם כל מיני שאלות
טרחניות, ללא הפוגה. כבר בפגישה השניה איבדה את בתוליה
הפסיכואנליטיים (אותו קרום דק שמפריד בין נחת הרוח לקריזה),
פתחה עליו כזו ג'ורה, זרקה עליו נעליים, וכשהבחינה בקלסתר פניו
המחויך, רצה אליו היסטרית והחלה לחבוט בו בתיק היד, כשהוא
מתפרק מצחוק, מתמוגג מהנאה ומלא סיפוק מהנצחון שהושג מהר מכפי
שחשב. נחת רוח, עלק. אז בואו ננקה את השולחן ונמשיך הלאה.

אם הגעתם לשורה הזו, זה אומר שגם לכם יש כאלו מחשבות פנימיות -
עכשיו מאוחר להכחיש. ואני קצת יותר רגוע (מקווה שמישהו יגיע
לקטע הזה, כי אם לא, זה מה זה מלחיץ להתקע עם המחשבות האלו
לבד...)

נחזור לענייננו (שוב ברחתי מפוקוס): כאמור אני מתעטש והיא
מביאה ת'לבריאות שלה, ולפעמים קרו דברים ממש מוזרים... כמו
שפעם חזרתי בערב ובכניסה לבנין ראיתיה יוצאת מולי, החווינו את
השלום והחיוכים הרגילים, והנה נכנסתי לביתי, נזרקתי על הכורסה
יגע מיום העבודה ופתאום אפצ'י חינני רענן את חיי; אך הנה זה
פלא נשמע כהד הלבריאות שלה בעוד שעיני ראוה יוצאת את הבניין אך
לפני דקות ספורות. וחששות עלו במוחי שמא דעתי משתבשת, מדמה
ששומע דברים שלא היו... או שראתה אותי והספיקה לחזור המזד...

אבל למה בחרה להתחיל איתי בדרך הזאת, של להגיד לבריאות?!
תהיתי. ישנן דרכים אחרות, למה דווקא בגישה הזו?! ונזכרתי בקורס
לשיווק שבו העלה המרצה תאוריה פסיכולוגית של השתלת אינפורמציה
בתת מודע של האדם, כך שתתפעל אותו לרכוש מוצר מסוים בעתיד. כמו
חלונות פופ אפ ששותלים הפרסומאים המתחכמים ב'תת מודע' של
האינטרנט, ככה שאתה גולש ומחפש משהו שיש לו איזו אסוציאציה עם
הפופ אפ אז הוא פתאום מנתר לפניך. ואני, דווקא לא נראית לי
התאוריה הזו, אולם ניסיתי להכנס לראש שלה, כלומר להתחכם, כי
בימינו בלי להתחכם אין סיכוי לשרוד בים הקומבינות שמסביב; אז
אם נניח שמנסה לשתול את הלבריאות הזה בתת מודע שלי, איזה
אסוציציות רוצה שזה יעורר בי?! טוב, בריאות זה משהו תמים וטוב
אבל ניסיתי להעלות מה שבא לי בראש בהקשר הזה עד שהגעתי לראיה
המחשידה והברורה מעבר לכל ספק סביר: מכוני בריאות של התחנה
המרכזית הישנה - בריאות עלק, נו, זה שקוף...

בהזדמנות הראשונה שתיקרה בדרכי אראה לה מה זה, שרק תעז לשלוח
יד לעברי או קריצה מתמסרת, וכבר תחטוף סטירה מידי (משתי ידי,
בזו אחר זו...). וההזדמנות הזו לא אחרה לבוא כשבערב אחד נשמע
צלצול בדלת, ומבעד לעינית נראתה עם בגדי ספורט וסופג זעה
למצחה. החלטתי להתעלם, כאילו אני לא בבית, שתחפש מי ינענע
אותה. דרך העינית ראיתיה מצלצלת אצל דירת השכנים, ולאחר שגם
נסיון זה לא עלה יפה, נתדפקה שוב על דלתי והפעם ביתר מרץ:
צלצול בפעמון בליווי חבטות ידניות (אולי אף בעיטות...). המשכתי
להתעלם, קטן עלי; אך היא חבטה כל כך חזק שחששתי שמא זה מקרה
חירום שאין לדחותו, חלילה קרה משהו לתינוק שלה... פתחתי כאילו
נעור מתנומת ערב, והיא, מתעלמת מישנוניותי, מתנשפת מזיעה
כשבגדי הספיניניג, חולצת בטן דריי פיט ומכנסי טייץ קצרות,
מצמידים כל חלק חשוב בגופה החטוב, סופג זיעה מעטר את מצחה,
ביקשה שאסור אל ביתה כי ההליכון החשמלי התקלקל בדיוק באמצע
אימון, כשמצאה קצת זמן לעשות כושר, ובעלה במילואים, והיא חייבת
שאתקן לה אותו. מלווה את דיבורה בתנועות ידיים ושפת גוף שמשדרת
חוסר אונים. חושבת שאם בעלה מתפרפר במילואים אז גם לה מותר
קצת. אבל כבר היה קשה לסרב אז נכנסתי לדירתה לנסות לתקן את
ההליכון ולהתחפף משם מיד.

בהרבה ענייניות ניגשתי מיד למשימת התיקון והתחלתי לבדוק את
ההליכון, בתקווה שזו בעיה פשוטה, שזה בד"כ קורה לנשים, ולהעלם.
אך מסתבר שדרוש פירוק לוח הבקרה, לכן ביקשתי ממנה כלים, והיא
הביאה מיד. ככה צריך לנהוג עימה, ענייניות ותו לו, לא להשאיר
לה פתח למשחקים נלוזים, הייתי מרוצה מגישתי הנכונה.

במהלך נסיון התיקון, מרוב פאניקה שתגיד לי פנים מול פנים
לבריאות, התאפקתי ודיכאתי את החשק להתעטש - כל פעם שבא לי
הייתי נושך את הלשון וזה עבר, ולא יצא לי ולו אפצ'י בודד. אמרה
שבינתיים תנקה את הבית, זה גם סוג של כושר, ושאם אני צריך משהו
שאגיד לה. החלה לנקות את הסלון, ככה, בבגדי ספורט צמודים
כשבידה המקל ועושה ספונג'ה, נקיון יסודי, כפופה, ראש מורכן,
מתמסרת - אני חושב שאין צורך לפרט מה זה עשה לי, מיותר...

מדי פעם במהלך הנקיון זרקה מבטים לעברי בליווי חיוך. היכן
האנסים האלו דווקא כשצריך אותם, שיפול עליה אחד כזה - האנס
האתלטי, אנס המדרגות, האנס המנומס גם בסדר, או אפילו שנים -
אחד מקדימה אחד מאחורה סימולטנית, למה לא... אבל איפה, נטפלים
רק לנערות תמימות שלא יודעות מאיפה זה בא להן. היא תאנוס אותו
במקום שהוא אותה, היפוך תפקידים, תקרע מעליו את החולצה ותנער
את האמ אמא שלו. זה קטע מענין: מה קורה לאנס שפתאום מגלה שהוא
הנאנס, חה חה חה... המעבר המהיר מאנס לקורבן תביא לו טראומה
בהפוכה, יצטרך לעבור טיפולים ארוכים אחר כך.

אני רוכן לכיוון המכשיר בנסיון למצוא איזשהו קצה חוט בכיוון
תיקונו וחושב על שטופת הזימה שזוממת עלי כהוגן.

מדי פעם הלכה לטפל בתינוק שבכה וחשבתי לעצמי שבאמת זה מה
שצריכה לעשות: לטפל בתינוק ולהניח לי לתקן את ההליכון בשקט.

לרגע פסקה מהספונג'ה, חייכה לעומתי, ושאלה אם אני רוצה קפה, אז
עניתי: "מה?" כאילו שלא שמעתי. "קפה, קפה, רוצה שאכין לך קפה?"
חזרה בקול, נחושה הבת אלף. ואני מתחיל להזיע מכל הבלגן וכל
הזמן מדכא את יצר ההתעטשות שלי, והיא מציעה לי קפה. אחלה תירוץ
מצאה לה - הבעל במילואים וההליכון התקלקל או שבעצמה חיבלה בו,
הכל יכול להיות עם השרמוט... איזו שרלילה...  למה שלא תפגוש
בגרוזיני גדול בסמטה אפלה, מגיע לה שיפול עליה נניח הבמאי
הגרוזיני הזה, מחתונה מאוחרת, ויוציא לה את כל החשק מהנאופים -
נעים מאוד, קוראים לי קוסאשווילי, יגיד לה, וכבר תתאר לעצמה מה
הוא הולך לעשות לקו'שאמ-אמא שלה בדרכה ישר לסיוט וגינלסטי...
רק תשמע איך קוראים לו ומיד יצא לה החשק, תתמוטט. לסרט אימה
יכניס אותה - שתדע שמי שמשחק באש נשרף.

אבל במקביל, כשהשתהיתי עם תשובתי לקפה, אמרה שטוב שיש לה שכן
כמוני, עניתי שבטח שטוב שיש שכנים שעוזרים וציטטתי יפה: טוב
שכן קרוב מאח רחוק... אבל בתוכי חשבתי שהבת זונ... חושבת לעצמה
אה, הנה יש לה מישהו קרוב שרק תושיט ת'יד והוא כבר שלה ולאחר
שתשתמש תזרוק כלאחר יד.

היא שאלה כל מיני שאלות ועניתי כאילו הכל בסדר, הכל כרגיל, עד
שפתאום אופס התרחשה זליגה - היא ניגשה למטבח ושאלה שוב איזה
קפה אני רוצה אז עניתי: "גרוזיני..." ומיד הבנתי, גם מבלי
לראות את מבטה המשתומם (כי השפלתי ראשי מיד) לאיזה בור נפלתי -
ירחם השם!!!

בעודי מתחפר במעמקי ההליכון, כאילו מתרכז בנסיון התיקון,
חשבתי: נו, הגיע הזמן שתשתמש בכושר האלתור המפורסם שלך, אך
בסיטואציה הזו קשה לו לבוא לידי ביטוי, הוא בשיאו כאשר הכל
רגוע ולא בוער כלום - כושר אלתור עלק. קו... של האמ אמא שלך,
גרוזיני, כן גרוזיני שיראה לך מה זה... ובמקום להגיד לה את זה
ישר בפרצוף, השתתקתי במבוכה. הייתי במצב כל כך נואש, נתקעתי עם
הגרוזיני הזה, כולי מזיע וסמוק, עד שחשבתי לזרוק לה הכל
בפרצוף, את כל הפנימי שלי, כל הכביסה המלוכלכת לשים לה על
הראש, את הגרוזיני והכל... למה אני צריך להיות במבוכה, להעביר
את הכדור אליה. או לקחת את הרגליים ופשוט לברוח משם, אבל לאחר
פסק זמן שלא ברור אורכו, שבמהלכו שאלה כמה פעמים, כשסומק קל
עוטף את לחייה: "קפה גרוזיני? על זה עוד לא שמעתי, זה חדש לי,
קפוצ'ינו, אספרסו קצר, ארוך, לאטה שמעטה... על כל אלה שמעתי
אבל... רגע, אולי אתה מתכוון לתורכי, כי זה באזור שמה,
אסיה..." גם תורכי יתאים לג'וב הזה, שיבוא לך מאחורה בייבי,
ביאת חמור, יטחן לך ת'טוסיק עם פס קול הסרט אקספרס של חצות
ברקע, ישלח אותך לגהנום אנאלי. זה גם הולך. ושלא מדעתה זרקה לי
רעיון לא רע עם ההערות שלה על קפה (כי אחרת מי יודע איך הייתי
יוצא מהגרוזיני הזה), אז הפתעתי את עצמי: "מה, לא שמעת על קפה
גרוזיני? חבל לך על הזמן של קפה, כדאי לך לנסות, מומלץ
ביותר..." "קפה גרוזיני..." הרהרה בקול, "בטח קפה חזק", חייכה,
"טוב, אם אתה ממליץ אז אנסה בהזדמנות הראשונה, אבל בינתיים
שאכין לך נס?" "כן, טוב, נו" הגבתי כמתחשב, ונאנחתי אנחת רווחה
- אכן דרוש לי נס בכדי לצאת מפה בחיים.

בינתיים העניינים נרגעו קמעה, אך מאז המקרה עם הגרוזיני, החלה
לשלוח מבטים חשדניים לעברי; אולם לאחר זמן מה נראה שחשדה
מתפוגג והמשכתי בנסיון התיקון תוך ניהול דיאלוג סביר איתה. היא
הגישה לי את הנס קפה שהגביר את ערנותי ועד מהרה נראה שעליתי על
הבעיה בהליכון - נתק בכבל החשמל הראשי. כשבישרתי לה שעליתי על
הבעיה טפחה על שכמי בשמחה וזה מה זה הלחיץ אותי, וחשבתי שאם
עוד פעם אחת תעז לגעת בי אני נכנס באמ-אמא שלה...

ביקשתי ממנה לברר אם יש להם כבל אחר בבית, אבל הכבל שמצאה היה
קצר מדי אז אמרתי לה: "לא, זה לא מתאים... צריך כושי..." הפעם
דליפה מליבת הכור שעל סף התכה. התחפרתי בתוך ההליכון, מנסה
להבלע בו, ואגלי הזיעה חורשים תלמים במצחי הבוער ממבוכה -
להעלם אני צריך, רק להעלם, להעלם, להעלם, להעלם, להעלם, חוזר
ואומר לעצמי בתקווה שאם אגיד מספיק פעמים האדמה תפער את פיה
ואכן אעלם. ותוך כדי, מציץ לכיוונה לראות את תגובתה. פוסעת
ממני לכיוון חיפוש כבל נוסף, צעדיה מהוססים, ולרגע נעצרת ואני
מציץ ובוחן את תנועותיה - רגע עושה חצי פניה כאילו בכיוון חזרה
אלי ורגע כאילו רוצה להמשיך בדרכה לחיפוש הכבל, נראית כחוככת
בדעתה, שפת גוף שמשדרת היסוסים למכביר, עד שלבסוף, נראה שהחלטה
נחושה נפלה בלבה, אסרטיביות קפצה עליה והגיבה במהירות - ניגשה
אלי כששתי ידיה על מותניה ובמבט חודר אמרה: "מה כושי? יש בכלל
דבר כזה כבל כושי?!" ואני: "אה, אה, כן..." והיא בחיוך ערמומי
לעומתי עם סומק ארגמני עז: "בטח הוא ארוך, אה?!" עלתה עלי הבת
זונ... אבל איך שהוא שכנעתי אותה שבסלנג בעלי המקצוע, כבל כושי
הוא אכן כבל ארוך, והיא: "יפה, יפה, שנינו גרים דלת ליד דלת
וכאילו כל אחד ממדינה אחרת, קפה גרוזיני, כבל כושי, מענין,
מענין מאוד..."

שיר למעלות אשא עיני אל ההרים מאין יבוא עזרי... להעלם למדינה
אחרת, יבשת אחרת, עולם אחר, לירח...

היא הלכה לחפש כבל ארוך יותר, אבל חזרה בידים ריקות ואמרה בחצי
חיוך: "אין לי כבל כושי... מה נעשה, אה?!" עד מתי רשעות
תעלוזנה... ועוקבת אחרי במבט מפלח שהופך את מוחי לשקוף - היא
יודעת הכל. למה, למה שלא ירד עליה איזה כושי וצינורו?!

אבל נראה שקפצה לי הזדמנות להבריז לה, לברוח ולא לחזור לכאן
לעולם. -"אני חושב שיש אצלי משהו כזה... אלך לחפש..." וקמתי
פתאום וצעדתי במהירות לכיוון הדלת, אך כאילו זיהתה את שליבי
זומם, בעודי צועד במהירות לכיוון הדלת בכוונה ללכת לבלי שוב,
רצה אחרי ונעמדה מאחור, כשגבי מופנה אליה: "לאן אתה חושב שאתה
הולך? כבר סיימת לתקן את ההליכון?!" ובעודה מדברת, הסתובבתי
לכיוונה כשהיא די קרובה אליי ורציתי להרגיע אותה שתיכף אשוב
ושרק תניח לי לצאת.

והיא החלה במניירות הנשיות הידועות טוב טוב - מרימה ידיה
ומטילה אותן בחוסר אונים לכאורה - לכאורה, כי אתם יודעים על מה
אני מדבר, זה כמו הבחורות האלו שנתקעות עם האוטו בשולי הדרך,
אתה רואה אותה סובבת אחוזת תזזית מסביב לאוטו כשמכסה המנוע
מורם, מרימה ידים ומטילה אותן שוב ושוב, לפעמים בועטת באוטו
בנעלי העקב שלה, והמיני מתנפנף ברוח, הרבה זמן לא צריכה לעשות
זאת, מיד נשרך פקק נהגים משתוקק לעזור, ורבים ביניהם מי עצר
ראשון שתעלה בידיו הזכות; זה לכאורה כי מנוע הרכב עם כל כוחות
הסוס שבו אכן תקוע ומושבת, אך מנוע אחר מצוי בה גדול עשרות
מונים ולו כוח אשה אחת בלבד - עד שלא ברור כלל מי כאן חסר
האונים.

אבל אז הניחה ידה ברכות על כתפי ואמרה שמחכה לי ושלא אחשוב
לרגע לנטוש אותה במצב הזה. ומהלחץ וכל הבלגן ומבוכת מגע ידה על
כתפי והקרבה הפתאומית והבלתי אמצעית אליה - נתערפלה ראייתי...
היא כתמנון ענקי שולחת אלי זרועותיה מכל הכיוונים, מפקיעה ממני
את השליטה על חיי, לא אדון לעצמי, לא אוטונומי - קודם הלבריאות
הזה, אחר כך התקלה במכשיר, עכשיו היד הזו על כתפי; או כעכביש
טווה את רשתה (רצף דימויים אסוציאטיביים נשלפים ממוחי בשרשרת
כאילו שרק חיכו להזדמנות כלשהי), עוטפת סביב סביב בקורים, לאט
אבל ביסודיות עד שטרפה נלכד ומפרפר חסר אונים, בסבלנות אין קץ,
מקיפה אותי בתפלולים עד שאאבד את כושר ההתנגדות, ואפול כפרי
בשל, שדוד לרגליה, בידים מורמות, נכנע ללא קרב. אולם, אני
בכוחותי הדלים מנסה לעמוד על המשמר, עד שלא עמד לי כוחי עוד
ופשוט...

לקחתי הרבה שוונג והבאתי אותה באאאפצצצצצ'י שחבל על הזמן, המון
אוויר זרם מפי בתרועה רמה והיא נרתעה לאחור מההדף. בעודי מנסה
להתאושש מהתעטשות זו שלא בזמנה, בעודה נרתעת מההדף, כבר שמעתי
את הלבריאות שלה מתרונן בשידור חי. אבל היה בו משהו מוזר כאילו
שלא יצא מפיה, נדמה שיצא מאזור אחר... הקול קולה של שכנתי, אך
שפתיה לא נעו ולו כמלוא הנימה! גם מדברת מהבטן הבת זונ... וזה
גרם לי בלבול כזה, כי ישנו חלקיק השניה הזה בין הא' לפצ'י שבו
ישנה מין הפסקת חשמל רגעית כזו במוח, נו אתם מכירים את זה,
איבוד הכרה זמני, אז אתם איתי, אוקיי, ולכן לא היה ברור לי מה
קרה בדיוק; אך מכיוון שאצלי ההתעטשויות אינן באות בבודדת, יש
לי הזדמנות שניה, מועד ב', הבא בתור עמד מבויש בפתח, והפעם
אשתדל להיות בהכרה כמה שיותר ולשים לב. והנה הוא בא... אפצ'י
יפה כקודמו, ואילצתי את עיני ותודעתי להיות פקוחים לרווחה
בהצלחה לא קטנה, ולתדהמתי היה ברור ששפתיה לא נעו והקול זהה
לשלה אך לא יוצא מפיה כי אם מאיפה שהוא לא ברור... מהיכן בא
הקול הזה??? הזהו "קול באשה ערווה"?! מביאה ת'לבריאות הזה
משם??? רטט זעזע את חוט השדרה, נחרדתי כולי.

איך נתקעתי עם שכנה נימפומנית כזאת... גם בשכנים צריך מזל, או
או, הרבה מזל...

ונראה שזיהתה משהו ממה שמתחולל בקרבי, לרגע הפנתה מבטה לכיוון
הסלון ולרגע חזרה אלי, ואיזה חצי חיוך החל לנוח על פני
המשורללת, כאילו קוראת את מחשבותי ומיד החלה לדבר בשטף: הסבירה
לי, והצביעה על מכשיר יפני חדש, שנמצא על מדף בקצה הסלון בקצה
הקיר המפריד בין דירותינו, קרוב למרפסת, שבעלה קנה באחת
מנסיעותיו לארה"ב, שמלמדים אותו לזהות התעטשות, ומקליטים את
הלבריאות, ואחר כך הוא לבד, באופן אוטומטי אומר לבריאות בלי
הפסקה - פשוט חוסך את הטרחה לומר כל פעם לבריאות. המכשיר יודע
לזהות בדיוק רב כל סוג של התעטשות מכל אחד, אפילו ממרחק רב,
רגיש מאוד, יותר מדי רגיש, לפעמים סתם אומר לבריאות... ולבסוף
אמרה כולה חיוכים ושביעות רצון מוחצנת על שגם בחכתה עלה משהו
טכני שתוכל להעשיר בו אותי: "אה כן, וחיברנו אותו למערכת
קולנוע ביתי, ואז הקול שלו יוצא לא מכיוון אחד... כאילו
מסביב..." הביאה לי אותה בסראונד... ואני לא מוצא את המילים
ורק מגמגם: "אה... וכל הזמן... חשבתי שאת..." ובראותה את
התדהמה שעל פני והמבוכה רבתי שבה הייתי נתון, החלה לחלחל
לתודעתה ההבנה של כל העניין. אפשר היה לראות על פניה איך
האסימון נופל, עד שפרצה בצחוק מתגלגל, כשמדי פעם אומרת: "אה,
ואני חשבתי שהמכשיר התקלקל, מפספס, מזהה סתם רעשים כהתעטשות...
חה חה חה,  ואתה כל הזמן חשבת שאני..." כשהיא מתפקעת מצחוק,
נטשתי אותה לבושתי במהירות ולא חזרתי עוד אליה, שתחנק היא,
ההליכון שלה והיפני המטומטם שהמציא את הדבר הזה.