בוקר נפלא. השמש זורחת, הציפורים מצייצות, רוח נעימה נושבת,
עלים נושרים מצמרת העץ באלגנטיות, הגלים מתנפצים על חול הים
הזהבהב בסקסיות.
הבוקר המושלם, כזה כאילו.
אין כמו להתעורר בבוקר שכזה, וכמובן, שאדם שלנו, מתעורר. נרדם
הוא בלי חולצה, רק עם לבנים שחורים וצמודים. את עיניו פקח
באיטיות כדי לא להסתנוור מאור השמש הבוהקת, גרד ושפשף אותם מעט
כדי להוציא את הלכלוך שנדבק לקצה העיניים, אבל נזהר שלא לגרד
יותר מדי כדי לא לפצוע אותן.
יכולים ולהמשיך בתיאור הבוקר הזה עוד ועוד, עד שהוא יחלוף
אפילו.
כה מושלם הוא היה.

אך כמובן, שבכל טוב יש רע. ואם נותנים לרע אופציה, הרע מתרחב,
ומתרחב, והופך את כל הטוב לרע. נקווה שזה לא יקרה, אבל תקוות
לחוד ומציאות לחוד.
ובאותו בוקר, היה דבר רע. דבר קטן, קטנטון. בגודל של פתק. אולי
זה משום שאכן היה מדובר בפתק.

לא פתק נייר מקופל, של ילדים בכיתה. גם לא פתק נייר רגיל.
פתק אחר, שכולם נתקלים בו אין ספור פעמים בחיים.
מדובר בפתק של חולצה. כזה שנמצא בחלק שדבוק לעורף, כזה שמציק.
כזה שהיה בחולצה שהאדם התחיל ללבוש.

האדם הרים מרצפת חדרו חולצה שהיה מונחת שם, והחל לשים אותה על
גופו הערום חלקית. משסיים, או לפחות חשב שסיים, שם לב שהחולצה
הפוכה, כי כנראה שהורידו אותה, הורידו אותה במהירות וברשלנות,
והותירו אותה כשהיא הפוכה.

לכן הוריד אדם את החולצה, הפך אותה, ולבש אותה בשנית. הפעם
הכול בסדר. לזמן קצר...
תחושה מוזרה אחזה בעורפו של האדם. מעין גירוד ממושך ומעצבן
במיוחד. בעזרת ידו מימש אדם את אזור הגירוד, וכשהרגיש בעצם
שגורם לגירוד, אחז בו בעוצמה וסובב את החולצה וגם את ראשו
לכיוון העצם.
עיניו ראו את מה שמוחו ציפה: פתק שחור בצורה מלבנית משהו,
שעליו כתובים מילים בשפת לע"ז, שזוהתה כאנגלית.
אדם לא היה יכול להמשיך וללבוש את החולצה כשהפתק קשור אליה,
נועץ בעורפו של האדם ומפריע לו לבצע פעולות ולחשוב מחשבות.

לפיכך החליט להוציא את הפתק. לפניו מספר אפשרויות, מוגבלות
במספר, כיצד להוציא את הפתק. הוא יכול לגזור אותו, אבל אם
הגזירה לא תהיה מדויקת ומושלמת במאת האחוזים, יישארו חתיכות
עוקצניות של הפתק בחולצה, שיגרדו עוד יותר.
אפשרות אחרת היא לתלוש את הפתק באמצעות אצבעות הידיים, בכוח.
גם באפשרות זו נשקפת סכנה, והיא, שהחולצה תקרע. או לפחות החלק
שאליו קשור הפתק, ייקרע, ולחולצה תהיה צורה לא אסתטית במיוחד,
ואפילו מרושלת ולא מכובדת.
למרות הסיכון העצום, בחר האדם באפשרות השנייה, וכעת הוא עומד
לתלוש את הפתק.
באמצעות האגודל והאצבע הוא תופס את קצה הפתק, ומתכונן לתלישה.
בראשו סופר ספירה אחורנית מ-3 עד ל-1, וכשמגיע ל-1, הוא תולש
בעוצמה את הפתק.

כנראה שהשקיע עוצמה חזקה מדי בתלישה, כי הסכנה התממשה, וקרע דק
נמצא כעת במקום שבו היה הפתק.
לאדם לא אכפת, והוא בכל זאת לובש את החולצה, כדי להראות לפתק
שהוא ניצח, ולא אכפת לו שהחולצה קרועה.
הוא תופס את הפתק, מקמט אותו, וזורק אותו אל מעבר לחלון.
כעת, שהוא עם חולצה, הוא שם מכנסיים, גרביים ונעליים, והוא
מוכן לצאת החוצה.

אתמול, שביקר אצלו חבר, קבעו הם לאכול ארוחת בוקר ביחד בבית
קפה הקבוע שלהם, בשעה 10:00. השעה כעת היא 9:45, וזמן הגעה
משוער לבית הקפה בהליכה, מביתו של אדם לבית הקפה, הוא חצי שעה.
לכן על האדם לרוץ, בתקווה שיעשה זאת ברבע שעה. הסירו דאגה
מלבכם, כי אדם הוא רץ מצטיין.

14 דקות לקחו לאדם להגיע לבית הקפה בריצה, בלי הפסקה. כמובן
שהוא קצת הזיע ונשף, אך היה גאה בעצמו שהספיק. מרחוק גם ראה את
חברו יושב במקום הקבוע שלהם בבית הקפה, אך לידו ישב עוד אדם לא
מזוהה. לא נורא, נכיר אנשים חדשים - חשב בליבו אדם.
אדם ניגב את הזיעה מפניו בעזרת החולצה, וכתמי זיעה הופיעו משום
כך על החולצה, וצחנה קלה בקעה ממנה, כי אדם שכח לשים
"דאודורנט" (תכשיר להרחקת ריח זיעה, ר.ג), והתקדם לעבר חברו.
המאבטח חשש לבדוק אותו, משום הריח והזיעה, אגב.
כשנכנס אדם לבית הקפה, משך ריח הזיעה הייחודי שלו את חוש הריח
של היושבים בבית הקפה, והם פנו לעבר למקור הריח  בכדי להיות
בטוחים שהריח לא נובע מהם עצמם, וכשראו שהריח בוקע מאדם עם קרע
בחולצה, חששם הוסר, אך חשבו בליבם: "כיצד מרשים להומלסים הללו
להסתובב בבית קפה ולהטריד אנשים".

אדם לא ידע שזה מה שהם חושבים, וכלל לא ידע שכולם מסתכלים
עליו, כי הוא היה עסוק בזיהוי הברנש שישב ליד חברו, לכן גם פסע
לאט, כדי לתת לעצמו זמן נוסף לנסות לזהות.
עוד צעד ועוד צעד, והוא כבר מגיע לכסא, מתיישב עליו, פותח את
פיו ומתחיל בשיחה עם חברו והברנש שישב לצידו:

"מה המצב אחי?"
"סבבה אחי מה איתך?"
"הכול טוב מה קורה גבר?"
"סבבה. מה חדש ככה?"
"וואלה גבר, תכיר, זה חבר שלי".

החבר מתרומם מכיסאו. גם אדם מתרומם בתגובה. החבר מושיט יד לעבר
אדם, וכך גם אדם עושה. הם לוחצים ידיים, ושואלים אחד את השני
"מה המצב".
מתיישבים.
מלצרית באה.
שואלת מה הם רוצים להזמין.
החבר של אדם מזמין טוסט עם גבינה צהובה ועגבנייה, חבר של חבר
של האדם מזמין עוגה טעימה, ואדם אומר למלצרית: "כרגיל".
"מה כרגיל?" שואל אותו המלצרית. כנראה שהיא לא מזהה את אדם, כי
אדם כמעט כל בוקר מגיע לבית הקפה, וכל פעם מזמין סלט קליפורניה
בלי מלפפון.

"אחותי, מה את מרביצה עליי צחוקים? יאללה, סלט קליפורניה בלי
מלפפון, כמו כל פעם!"
הוא עונה לה, עם חיוך מאולץ, כדי לצאת מהמצב המביך שנקלע אליו,
שלא זוכרים אותו.
"אה! אה זה האדם הזה, אתה בא לפה תמיד עם החבר פה מולך... לא
זיהיתי אותך בגלל החולצה שלך... בדרך כלל חבר שלך לובש אותה...
מצטערת..." המלצרית אומרת, ונעלמת עם ההזמנה, לא לפני ששאלה אם
הם רוצים לשתות משהו, ונתקלה בסירוב מכולם.

"אחי? זאת החולצה שלי שאתה לובש? מה עשית לה? היא כה רטובה וכה
מסריחה!"

"וואלה, מצטער אני בפניך! חשבתי שהיא שלי. בדוגרי כביסה אחת
תוריד את הזיעה, אין לך מה לדאוג, סמוך על המילה שלי גבר,
ושוב, מבקש אני את סליחתך בעניין".

"סבבה... פשוט זאת חולצה מיוחדת מבד מיוחד שמייצרים בסין,
וצריך לכבס אותה לא כמו כל החולצות מבין אחי?"

לשיחה נכנס כעת חברו של חבר של אדם, כשאמר:

"קוראים לזה כביסת יד, זה שמכבסים את הכביסה ביד, כל חולצה
יעני אתה מכבס אותה לבד"

אדם וחברו מהנהנים, כי אכן, צודק הבחור. יודע כל אדם בוגר שיש
בגדים שאם רוצים לשמור אותם במצב טוב, יש לכבס אותם ביד, ולא
במכונת הכביסה. בנוסף יודעים כולם, שעל פתק החולצה, כתובות
ההוראות. אך אבוי, פתק החולצה איננו. האם יגלה זאת חבר של
אדם?

"בפתק של החולצה שלי כתוב איך מכבסים אותה, אני אגיד לאימא
שתכבס לי, אני לא יודע איך..."

אף אחד לא היה רוצה להיות במקומו של האדם כעת. מעניין כיצד
יצליח להתחמק מהסיטואציה הלא נעימה הזו.

"וואלה אחי לא נעים לי, אבל זרקתי את הפתק..."

"לך תזדיין"

צעק החבר, ויצא מבית הקפה בבכי.