הייתי בן 16 ובביקור אצל קרובי המשפחה שלי בשכונת מאה שערים.
כל כך שנאתי את הביקורים האלה, בעיקר בשבתות. שכונת מאה שערים
היא השכונה החרדית הכי קיצונית בארץ, וכך היו גם קרובי משפחתי.
אימי ואבי לא היו חרדים. הם מה שניתן לכנות כ"יהודים
מסורתיים". ואני? אני הייתי חילוני גמור, מעשן בשבת ובולס חזיר
שכזה. בכל אופן, הייתי בביקור אצל המשפחה, ובערב שישי ירדתי
למטה לעשן סיגריה. בשביל לעשן סיגריה ב"דוס-לנד" בשבת אתה צריך
מאוד להיזהר שלא ייתפסו אותך כי במקרה וכן תיתפס אתה צפוי
ללינץ' עצבני. ירדתי והתחבאתי ושם פגשתי את שירה.

היא הביטה הצידה, הפנתה מבטה אליי ושוב הצידה. אתם מכירים את
הבחורות החרדיות האלה, שלא משנה כמה ינסו להסתיר את היופי שלהן
מטעמי צניעות זה פשוט בלתי אפשרי? טוב, אז כזאת היא הייתה.
ניגשתי אליה וניסיתי לפתח שיחה. היא לא הגיבה. בסופו של דבר,
אחרי שכנועים ותחנונים רבים היא הסכימה שניפגש במוצאי שבת
במרכז העיר. באותו הלילה, התאהבנו. בפעם הראשונה לשנינו. היא
באה ממשפחה חרדית גדולה ואבא שלה היה הרב הגדול של בית הכנסת
האשכנזי של מאה שערים. משפחתה, כמובן, לא ידעה דבר על הקשר
שלנו. לאחר חודש, שכבנו. היא בכתה לאחר מכן ועד היום לא ברור
לי אם זה היה מאושר או מהתחושה שהיא בגדה בדת שלה והיא איננה
טהורה עוד.

הקשר שלנו נמשך בסתר במשך חודשיים מאז, כאשר נפגשנו בכל מיני
מקומות מסתור או בביתי. חברתה הטובה מעיין הייתה האדם היחיד
מהשכונה שלה שידע על הקשר והיא עזרה לנו להסוות אותו כאשר בכל
פעם שהייתה שירה מגיעה לביתי היא הייתה אומרת למשפחתה שהיא
יישנה אצל מעיין.

יום שבת אחד התעוררנו בביתי כאשר הטלפון צלצל. בצד השני הייתה
מעיין. היא אמרה שאביה של שירה ביקר אצלם בבית ולא מצא את
ביתו, והיא נאלצה לספר לו את האמת על מקום המצאה של שירה.
נתקפנו בפאניקה. לא עברה שעה קלה והוא הופיע בפתח דלתי ולא
לבד. שמעתם פעם על משמרות הצניעות? משמרות הצניעות הם חבורה של
בריונים שמרביצים לאנשים תחת התירוץ של פגיעה בדת ובעדה
החרדית. הם אלה שהגיעו לביתי.

מכות רצח כמו שחטפתי באותו היום לא חטפתי מעולם. שירה נעלמה
מחיי באותו היום. ביליתי שבועות בחיפושים אחריה ולא הצלחתי
למצוא אותה. לאחר שלא הצלחתי למצוא אותה למרות כל החיפושים,
התקשרתי אליה הביתה. אמה ענתה לטלפון. היא אמרה שאביה שלח אותה
לפנימיה לבנות בבני ברק והיא איננה חוזרת עוד ושכדאי שאפסיק
להטריד את משפחתה. יצאתי לבני ברק. ידעתי שיש שם עשרות פנימיות
והסיכוי למצוא אותה קלוש, אולם הייתי חייב לפחות לנסות. מעיין
הצטרפה אליי בחיפושים. לא כעסתי עליה על כך שהיא גילתה את
סודנו. היא לא הייתה אשמה.

הגעתי לפנימיה בשם "בנות יעקב" עם כיפה גדולה וסרוגה על ראשי.
הזדהיתי כאחיה של שירה ושאלתי אם היא נמצאת. ענו לי שכן! בדרך
למעלה פגשתי באביה. הוא התחיל לצרוח עליי ואמר שברגע זה הוא
יורד מחדרה של ביתו, שם בישר לה כי דיבר איתי, והסכמתי שלא
לפגוש בה מעולם. הוא טען בפניה שהודיתי שמעולם לא אהבתי אותה,
ומטרתי היחידה הייתה להשכיב אותה. בלי ששמתי לב בכלל, האגרוף
שלי פגש בפניו. הוא התמוטט ואני רצתי למעלה, מדמיין בעיני רוחי
איך אני מסביר לשירה שהכל שקרים והיא היחידה שאי פעם אהבתי ואי
פעם אוהב.

הגעתי לחדרה ופתחתי את הדלת. היא הייתה שם, יפה כתמיד, תלויה
מהתקרה כשעל צווארה חבל כביסה מאולתר. הורדתי את גופתה בזריזות
וחיבקתי הכי חזק שאפשר. עיניה נפקחו מעט וחיוך עלה בזיו שפתיה.
"ידעתי שהוא משקר" לחשה. "אל תדאג, זאת לא הפעם האחרונה
שניפגש" אמרה ועצמה את עיניה. "בגלגול הבא" לחשתי בבכי. "בעולם
הבא".

אפילוג:

עברו מאז כבר 40 שנה והנה אני עומד כאן ליד קברך. המנוול שלקח
אותך ממני מת כבר מזמן בכלאו. אני לא יודע אם את יודעת, אבל
לאחר מותך פרצו אחיותייך את חומת המסגרת והודו במעשי הזוועה
שהנבלה הזה עשה לכן. הוא הורשע באינוס קטינות ובילה את 15 השנה
הבאות בכלא, עד שמת שם.

העולם לא עצר מלכת ביום מותך. זהו טבעו של המין האנושי. אני
עומד כאן, עם 2 בנותיי שהתייתמו מאם לפני שנתיים. היא נפטרה
מסרטן. אני, לעומת זאת, מעולם לא חדלתי לאהוב אותך. פעמים רבות
חשבתי לשים קץ לחיי ולפגוש בך כבר, אולם בחרתי בחיים. אולם
עדיין, לא עובר יום בו אני איני חושב על המפגש המחודש איתך,
בעולם אחר. בחיים אחרים. אוהב אותך תמיד.