טל שובץ טל שנא את הצבא. למעשה, לא היה דבר אחד בעולם כולו שטל
שנא יותר מאת הצבא. הוא התגייס רק לפני שבועיים, וכבר הוא
הרגיש שהוא לא יכול יותר.
לתפקיד של לוחם בגבעתי. כל תחינותיו והסבריו על הקשיים בבית לא
הועילו, וקצין המיון, שהיה כבר מאוד לחוץ להגיע הביתה, פטר
אותו במחי יד והורה לו לשוב לאוהל שלו. טל רצה לראות קב"ן. לא
היה דבר בעולם שטל רצה יותר מלראות את הקב"ן, וכבר ביום הראשון
הוא דרש בבקו"ם לראות אותו, אולם זכה לכך רק כעבור שבועיים. טל
שטח בפני הקב"ן את כל צרותיו ובעיותיו. הקב"ן הקשיב ואמר "אין
לך כלום". הוא נתן לטל ג' נפשי אחד ואמר לו "תתארגן על עצמך,
מחר אתה חוזר לטירונות קרבית, סוף סיפור." טל התייאש. הוא הגיע
הביתה עם הנשק החדש שקיבל מהצבא לאחר מטווח אחד בלבד, התיישב
על הרצפה בסלון, כדי לא ללכלך, וירה כדור אחד, ישירות לרקה.
הוא לא הרגיש כלום. הוא מת במקום.
כשטל התעורר הוא מצא את עצמו במין בניין משרדים גדול. הוא לא
הבין מה קרה לו. הוא התחיל להסתובב ולפנות לכל מי שראה, אולם
איש לא הפנה מבט לכיוונו. הוא הרגיש משיכה מוזרה למשרד האחרון,
ונכנס לשם. האדם שמולו אמר לו לשבת, והוא ציית.
"אני סמי" אמר האדם, "ואתה מת". "איפה אני?" שאל טל. "אתה
בגיהינום", אמר סמי בפשטות. טל לא הבין. הוא הרי לא עשה שום
דבר רע לאיש מימיו, אז איך זה שדווקא הוא נחת בגיהינום? "ירית
לעצמך בראש. התאבדות היא כרטיס ישיר לכאן" אמר סמי.
טל יצא מהמשרד בריצה. הוא רצה לצאת מהבניין ולנשום קצת אוויר,
אולם לא הייתה שם יציאה. הכל הוביל לאותו מסדרון צר, שנראה קצת
כמו המשרדים של מס ההכנסה. הוא חזר לסמי. "איך אני יוצא מכאן?"
הוא שאל בייאוש. "תגיש בקשה מסודרת, ונראה."
טל הגיש בקשה ויצא החוצה. הוא הסתובב בבניין, ופתאום אנשים
אחרים התחילו לדבר אליו. הם הסבירו לו את עובדות המקום, ועל
סמי, שהוא השטן הכי נחמד בעולם. טל התחיל להתרגל קצת למקום.
הוא הכיר חברים חדשים, וראה שלא כל כך נורא להיות סגור במקום
אחד. נכון, החום קצת העיק עליו, אבל בסה"כ לא נורא כמו שהייתם
מצפים מהגיהינום.
בגיהינום טל הכיר את שירן. סיפור האהבה ביניהם התקדם מהר, וטל
מצא את עצמו מאושר. מאושר בגיהינום. הוא וסמי הפכו לחברים
טובים, וסמי אפילו דאג שיכניסו אותו למועדון הלילה הכי מבוקש
בגיהינום ובחינם. הכל היה פשוט מושלם.
טל התעורר. הוא פקח את עיניו ומצא את עצמו במדבר, בתוך אוהל,
לובש מדים. "חלום" הוא מלמל לעצמו. עוד חצי שעה עד המסדר. טל
הסתכל סביבו בייאוש, "עוד שלוש שנים", מלמל שוב, בעודו מכניס
את קנה הרובה לפיו.