ואנחנו נוסעים בדרך חזרה למודיעין. אני נורא אוהב את הנסיעות
האלה של שבת בבוקר, שנותנות לי זמן להרהר במסיבה של יום שישי.
אבא שלי נוהג. לא יודע למה, אבל בד"כ פשוט אין לי כח לנהוג
חזרה. האנגובר שכזה.
אני מסתכל מהחלון וחושב על המסיבה. מצחיק איך שתמיד יותר כיף
לי כשעינב לא באה איתנו. כנראה שאני יותר איש של לבלות עם
החברים מאשר לבלות עם החברה. נו מילא.
הרכב שמשמאל צופר. מסתבר שהאבא הגאון שלי חתך אותו, אבל אותו
זה לא ממש מעניין. הוא לא נותן לעובדות לבלבל אותו ומתחיל
לצרוח על הנהגת שדווקא הייתה בסדר והספיקה לסטות לפני
שהגרוזיני המטורף נכנס בה.
לי לא אכפת. אני יושב ומהרהר, על הבחורה שהייתי איתה אתמול, על
זה שהיא אפילו לא מתקרבת ליופי של עינב, על כמה שלא אכפת לי
לבגוד בה ובכלל, על כמה שלא אכפת לי כבר כמעט מכלום.
יש פקק תנועה גדול מכל הכיוונים בירושלים. שוטרים מסתובבים
אחוזי תזזית, וחיילים שומרים מסביב. "היום יהיה פיגוע" חשבתי
לעצמי בקול רם. "תפסיק לדבר שטויות" זרק לי אבא שלי, בעודו
מנסה להספיק רמזור אבוד ועובר באדום בכל זאת. הסתכלתי על
החיילים וחשבתי לי כמה זה מרגיז שהם והחברים שלהם לא רואים את
הבית בגלל איזה מתנחל מטורף שהחליט להתיישב על איזו גבעה באמצע
פלשתין. מעניין מה אנחנו היינו אומרים אם המצרים היו מחליטים
להקים יישוב באמצע תל אביב. מלחמת עולם שלישית לכל הפחות.
הגעתי הביתה והדלקתי את המחשב, אחד הדברים היחידים שעדיין
מעניינים אותי. רפרפתי לי בין העמודים, לא ממש התעכבתי על
הכותרת בנוגע לכוננות הגבוהה בירושלים. אני כבר בבית.
עינב התקשרה בשעה ארבע אחה"צ. כל כך צפוייה הבחורה הזאת. כל
יום בארבע בדיוק. ניהלנו את השיחה הרגילה שלנו על איך היה
אתמול וכמובן השאלה הקבועה: "היו שם בנות יותר יפות ממני?"
עניתי שלא. האמת שלא ממש שיקרתי, לא היו שם בנות יותר יפות
ממנה. אבל עצם השאלה הפריעה לי. עד כמה שטחית היא יכולה להיות?
קבענו שאני אגיע אליה הביתה בערב, ובינתיים ראיתי היאבקות.
מצחיק עד כמה הדבר הילדותי הזה ממכר.
בשעה שמונה בערב הגעתי אליה. לא ממש רציתי לבוא, הקשר הזה הפך
להיות מעמסה די כבדה, אבל אני לא מהאנשים שישנו סטטוס קוו אלא
במקרים קיצוניים. דיברנו קצת על הצבא. סיפרתי לה שיש לי פגישה
עם הקב"ן של הבקו"מ, ושאני מקווה שהוא יבין ולא יגייס אותי.
היא אף פעם לא הבינה למה אני שונא כ"כ את כל הרעיון הזה של
צבא. היא עדיין חושבת שאני סתם עצלן שמחפש להתחמק. שתזדיין.
אני לא חייב לה הסברים על שום דבר. אני לא חייב כלום לאף אחד
בעצם. אולי חוץ מאמא שלי.
שכבנו. כשסיימנו עינב זרקה "21:32". היה לה איזה קטע מטומטם של
להגיד בקול רם את השעה כשאנחנו מסיימים. עדיין מצחיק אותי
להיזכר במשפט המטומטם הזה שלה: "אני לא אשכב איתך, הראשון שלי
יהיה בעלי". כולן אומרות את זה. כולן טועות.
הדלקתי את הסיגריה ואת הטלוויזיה סימולטנית. על המרקע תמונות
של ירושלים. פיגוע במדרחוב. כבר קשה לספור כמה פיגועים היו שם.
הקריינית מספרת על מחבלת מתאבדת שנכנסה מאזור בית לחם. 8
הרוגים. "דווקא לא הרבה" חשבתי לעצמי. צה"ל ישמור על תגובה
מאופקת כי במדינה שלנו כבר סופרים אותם על פי כמות ההרוגים: עד
10 זו כמות סבירה שבה צה"ל נכנס לשעה לשטחים ויוצא. מעל 10 זו
תגובה של כתר כללי ופעולת סיכול בשטחים, במקרה של מעל 20
הרוגים יהיה מבצע רחב היקף ובמקרה של מעל 30 הרוגים מיני
מלחמה.
הקריינית חזרה למרקע והקריאה ביובש את שמות ההרוגים. התרגלנו
כנראה. היא אמרה שהפיגוע היה בשעה 21:32. עינב חייכה חיוך של
ניצחון. "גמרתם ביחד, אתה והם" אמרה. גמרת. היא אף פעם לא
גמרה, הפריג'ידית הזאת.
תמיד היו לה יציאות מטומטמות כאלה. כמו לפני שעה כשהיא אמרה
שהיא אוהבת אותי. כשאני אהבתי אותה היא אף פעם לא אמרה את זה.
רק מאז שאני הפסקתי, היא התחילה. הפעם אני אנצח, אני אחזיר לה,
אני לא אגיד את זה בחזרה.
"אני אוהב אותך גם" הפטרתי בהכנעה.
"אפס שכמוך" חשבתי לעצמי.
גמרתם ביחד. מטומטמת. הייתי עונה לה, אבל הייתי עסוק בלפנטז על
ההמבורגר שאני אוכל ברגע שאני אצא מכאן. "היום אני זורק אותה,
היום" חשבתי. אבל כבר לא האמנתי לעצמי. חסר עמוד שדרה. "אני
אוהב אותך" לחשתי לה באוזן ושכבנו שוב. הרבה דברים עברו לי
בראש באותו זמן: פיגוע, קב"ן, צבא, מתנחלים. אבל כלום כבר לא
עניין אותי. הלכתי לפגוש את שירן, מאתמול. קבענו במדרחוב, אבל
נעביר את זה למושבה הגרמנית. במדרחוב עסוקים כרגע.