מבוסס על סיפור אמיתי.

היא לא בן אדם.
הריר הזה שנוזל מפיה, בכל פעם שהיא מחייכת את חיוכה העקום,
שחושף שיניים רקובות. העיניים האלה, הכה שונות מעיניים רגילות,
אנושיות, התחובות במשקעי פניה המעוותות.
מפלצת! כך חשבתי פעם. ילדה בת 11 המתעוררת בלילות מהמחשבה שיש
מישהי, בעלת חיוך עקום ורטוב שמחכה לה מתחת למיטה.
במשך שנים הייתי מנג'סת לסבתי, שתעבור דירה. מה היא צריכה את
הסביבה הזאת? מה היא צריכה מוטציות בתור שכנים? למה אני לא
יכולה לחלום על מכשפה עקומת אף המובסת על ידי נסיך צעיר ויפה
תואר, שמגיע בעסקת חבילה, על סוס לבן, ונושא אותי עימו אל
האופק, כמו כולם?
"או לא, נכון שיש לה בעיה, אבל היא עדיין בן אדם כמוני וכמוך!"
הייתה אומרת סבתא.

כשהייתי בת 14 נפטרה סבתי.
שנה אחר כך התכנסנו - כל המשפחה - בביתה.
דודתי ביקשה שאוציא את בתה הקטנה שיר - פעוטה יפיפייה בת 3 -
לחצר הבית כדי שהיא תוכל להישאר עם הנשים הבוגרות.
עקב אהבתי הרבה לקטנטונת, ומסיבות אחרות (דחיפת שטר של 20 ש"ח
לכיס מעילי הקדמי למשל...), שמחתי לבצע את השליחות.
כחצי שעה שיחקתי איתה, אבל אז נקראתי לבוא ולעזור במטבח לרגע,
כך ששיר נותרה בחוץ לשחק על הדשא.
את הצלחת הרביעית שהגישו לי לשטוף, שברתי בקול גדול, כאשר בת
דודתי הקטנה, נכנסה למטבח בבכי ובצרחות, שאחרי תהיה קלה הבנו
שפירושן: "אני לא רוצה אותה! לא רוצה אותה!"
היא הצביעה על דלת פתח המטבח, אליו הסבנו כולנו מבטינו.
ושם היא עמדה.
הריר נוזל מפיה, שיניה הרקובות בולטות, ופניה נותרו מעוותות,
אך בעיניה...
מאותן עיניים ירוקות איומות, מאותן עיניים כה לא אנושיות, זלגו
דמעות - הדבר הכי אנושי שיש...
באותו רגע, חלפה רק מחשבה אחת במוחי. מחשבה שהקפיאה אותי,
הרעידה את עצמותיי וחלחלה בי.
סבתא צדקה, חשבתי.

גם היא בן אדם. בדיוק כמוני.