בצל הברושים צעדנו לחוד. כשהגענו לסוף שביל העפר שבו מתפצלות
דרכינו אחזתי בידה. היא נרתעה לאחור בהבעת מיאוס. חבל שברושים
הם ירוקי עד, לחשתי. היא זרקה בי מבט שחציו שנאה וחציו ליטוף,
נגעה ברפרוף בשרוול חולצתי ופנתה לכיוון החווה. דקות ארוכות
עוד עמדתי שם, מביט אחריה בעודה נעלמת במורד דרך שאין לה סוף
וגם לא אלוהים. זיכרון חולצת הקיץ הרקומה שלה במבט מאחור ליווה
את חלומותיי במשך שנים, עד שהבנתי שאת פניה איני זוכר עוד.
מייד לאחר שההבנה הכתה בי, חודש לאחר יום הולדתי ה-23, התחתנתי
עם ליאת.

בחיים לא חשבתי שאני אתחתן ככה. לרדוף אחרי בעל... אם אמא לא
הייתה מתה בגלל ההתקפים היא הייתה מתפגרת מתחת לחופה. אפילו לא
התרגשתי כשהוא הציע לי נישואין, חשבתי שהוא מתרגש מספיק בשביל
שנינו. חשבתי שהוא למד לאהוב את החיים שיכולים להיות לנו, שלמד
לוותר. בבוקר הראשון אחרי החתונה, כשהוא יצא לרוץ את מרתון
הבוקר שלו, הבנתי שהוא לא התרגש כשהשאלה עזבה את חלל פיו, הוא
גם לא התרגש בחופה. בבקשה אל תלך, אחזתי בו בייאוש כשלבש את
המכנסיים הקצרים, רק הבוקר תן לנו להיות יחד. הוא צעד לדלת
החדר, פתח אותה, הביט עלי שוכבת במיטת הכלולות שלנו ואמר בשקט,
אני נחנק. הוא יצא וסגר את הדלת, מותיר אותי המומה מכדי
לבכות.

בפעם הראשונה מאז שהגעתי לפה, העולם לא הזדעזע מתחת לגופותיהם
של שני צעירים שמצאו את דרכם אל האושר. ראיתי דברים איומים,
דברים שאי אפשר להעלות על הדעת. ראיתי נערות צעירות מפסקות
רגליים בדממה, סופרות דקות או שניות, סופרות שטרות. ראיתי
זוגות צועקים, מניפים ידיים, שמעתי זכוכיות מתנפצות. ראיתי
דמעות שאי אפשר לאמוד את ערכן, ראיתי נשים בודדות וגברים
אבודים מאבדים את עצמם ביחד. שמעתי צעקות, איומים, גניחות,
אנקות, אנחות, קללות ומילים שכבר גרמתי לעצמי לשכוח, אבל מעולם
לא שמעתי דממה צורבת כמו בליל הכלולות של הזוג מירון. הדממה
נמשכה מהרגע שהם נכנסו לחדר ועד לרגע שהחדרנית נכנסה. דממה
יבשה, אבודה בחלל של אין סוף. אף צרחה מעולם לא הכאיבה לאוזני
כמו הצרחה היחידה של החדרנית. צרחה יבשה, אבודה בחלל של אין
סוף. אילו היה לי לב, הוא היה נשבר בקרבי.

- אני לא לדבר עברית. כלום עברית. וגם לא לדעת מה אישה לעשות
שם.
- מה ראית כשנכנסת?
- אני לא לראות כלום. אני רק לראות אדום ואז אני צורח הרבה
מאוד.
- גב' מירון שכבה על המיטה?
- גיברת היה שוכב על המיטה עם רגל על רצפה. היה אדום ואני
לצרוח הרבה.
- שמעת את הגב' מירון צועקת או בוכה לפני שנכנסת לחדר?
- אני לשמוע גיברת בוכה מאוד ואני לדפוק הרבה על דלת עד שהיה
שקט בבפנים של החדר. אני לצועקת 'גיברת, גיברת, לפתוח דלת זה
ניקיון' וגיברת בשקט. אז אני... אסור לנו לעשות זה, אבל אני
לפתוח דלת בשקט... ואז... הגיברת... ואז אני לצעוק הרבה.
- זה בסדר, אנה, את לא חייבת להמשיך. צאי לנוח.

אם יש דבר אחד שאני שונא בעבודה הזאת, זה מקרים כמו זה של
מירון. אישה יפה. באמת יפה. אין הרבה כאלה. יום אחרי החתונה,
בלי ריב, בלי צעקות. אישה עם כל העתיד לפניה, בעל מוכשר והרבה
כסף. אין מה לכתוב בתיק וסוגרים אותו. אם אני לא הייתי אני,
אלא פקיד בנק, למשל, ותום הייתה חותכת עם סכין גילוח בבוקר
אחרי החתונה, הייתי יורה במניאק שסגר את התיק. איך אין מה
לכתוב?! אמרתי לסמל שינסה לתפוס את רובי, אבל ידעתי שלרובי לא
יהיה מה להוסיף בדיוק כמו שידעתי שהסמל המזוין לא יתקשר אליו.
סגרתי את התיק, אפילו חתמתי באגביות כלשהי על המסמכים הנלווים.
כשעזבתי את המשרד עם התיקייה החומה על השולחן הרגשתי כאילו
קברתי אותה בעצמי. הייתי חייב להתקלח. אולי גם להתקשר לתום.

אין שום זווית בעולם שמעניקה פרספקטיבה. היפים והמוכשרים ביותר
מטפסים על האפאצ'ים ויוצאים לטרקים בהודו מצוידים בפטריות;
יורדים מתחת לפני הים, מתחת לפני העולם, מתחת למוסר; עולים
למעלה, מעל השמים, מעל אלוהים, מעל האנושות; מחפשים את
הפרספקטיבה האישית שלהם. כשאמרתי ליהל שתסתכל פנימה כדי למצוא
פרספקטיבה, היא צעקה בשפה שלא הבנתי, שפה שגם היא לא הבינה. זה
טוב, אמרתי לה, זה בא מהלב. היא מתה בגללי, היא בכתה. צחקתי
לרגע והיא נבעתה. את לא באמת חושבת שהיא מתה בגללך, את רק רוצה
לחשוב ככה כדי להקל על עצמך. זה בסדר, כולנו מקילים על עצמנו
בעזרת רגשות אשם, מפצים את עצמנו על כאב שנגרם לאחרים. לא ראית
אותו כבר ארבע שנים, היית בת 18, והוא תמיד היה מוזר. לא
נעלבתי כשהיא קמה ויצאה מהבית. יהל לא פחדה למצוא את הדרך
הביתה בחושך. היא פשוט לא ידעה איפה הבית.

ידעתי שהוא יחזור ממנה אלי. ארבע שנים חיכיתי שיחזור אלי, שטוף
אבק סיוטים, מבקש שאחבק אותו ואלחש לו מילים כשלא היו מילים
בעולם. הוא התיישב בטבעיות שהייתה כמעט במקומה, נשען לאחור,
משנה את דעתו ונשכב על הספה. התגעגעת אלי? אני שואלת. עבר הרבה
שקט בחדר בין השאלה שלי לתשובה שלו. כל כך הרבה שקט שכבר לא
הייתי בטוחה אם בכלל שאלתי.
- לא, הוא ענה, התגעגעתי למי שהיית.
- אני מי שהייתי, רק מבוגרת בארבע שנים.
- השתנית כשפנית לחווה, הוא מפנה אלי את מבטו.
- השיחה על הברושים הפחידה אותי.
- לא, השיחה על העתיד הפחידה אותך.
- זו הייתה אותה שיחה.
- אולי.
- אם השתניתי, תאהב אותי שוב?
- היא מתה.
- היא לא מתה בגללי. גם לא בגללך.
- לא אהבתי אותה.
- ואותי?
- היא ידעה שאני לא אוהב אותה.
- לא מתים מחוסר אהבה.
- אני מתי מחוסר אהבה.
- אתה לא מת.
- אני כן.
- מתים מסוגלים לאהוב?
- רק את מי שמחיה אותם.
- מי מחיה אותם?
- מי שמבין שעלים של ברושים צריכים לנשור. כמו כולנו. פשוט
לעוף.