"אורזגמה לכל פועלת."
מה הם רוצים ממני? בחוץ השמיים אפורים, נראה כאילו כבר שנים לא
ביקרה פה השמש.
היא ישבה מולי על כיסא גדול, נראתה בטוחה בעצמה, עם עיניים
חומות שכאלו, מהסוג שבוהים בהם פעם אחת וכבר לא מעניין לחזור
לשם שוב.
היא סובבה את העט שלה ביד ימין כאילו למדה טריק חדש, היא בטח
תהנה לראות אותי בוכה, חשבתי לעצמי.
אני שונאת אותו! אף פעם לא הבנתי מה הוא עושה פה, ולמה הוא
תמיד נשאר.
עוד סיפור על משהו לא חשוב, חשבתי.
אז ברחתי, לא יכולתי להישאר שם יותר, יותר מדי קירות, יותר מדי
שמיים, הייתי צריכה אוויר.
משום מה, גם שנה אחרי, עדיין הייתי כלואה, עדיין היו קירות,
אבל רק השמיים מעולם לא חזרו.
אני רק זוכרת את המחברת שלו, כזו קטנה, מרופתת עם שורות
כחולות.
אני לא חושבת שזה עצוב שזה כל מה שאני זוכרת ממנו, אני פשוט
חושבת שזו המציאות.
בחיים האלו אי אפשר לבחור מה לזכור ומה לא, אפשר פשוט לנסות
בכוח, אבל לקח שלמדתי כבר בגיל צעיר שמנסים בכוח מקבלים מכה
חזקה בחזרה.
היא סיפרה לי על המכות שהיא קיבלה שהייתה צעירה, אומנם אף פעם
לא היכו אותה באמת, אבל תמיד היא הייתה מגיעה עם מכה חדשה, לא
כחולה כזו עם שחור, יותר גרוע, כזו עם דמעות.
היא הייתה אומרת לי שלא כדאי לי לדחוף את החיים קדימה, כי אז
החיים דוחפים בחזרה.
אבל אני אף פעם לא הקשבתי לה, חוץ משהיא בכתה.
ניסיתי לקחת אותה איתי אבל פשוט לא הצלחתי לגרום לעצמי לזוז,
איך אפשר להזיז מישהו אחר שאתה תקוע. פשוט נעמדתי במקום ולא
הצלחתי לזוז.
היא פשוט בהתה בי, אבל לי זה לא שינה, אני רגיל שהיא בוהה,
פשוט לפעמים ניסיתי להבין אותה, אבל זה קרה רק בחלומות.
היא העבירה את העט ליד השניה, אני לא חושב שהיא רצתה שאני אשים
לב לזה, אבל תמיד הייתי ככה, שם לב לפרטים הלא חשובים.
לא תמיד זכרתי איפה הבית ולאן אני אמורה ללכת אבל דבר אחד תמיד
ידעתי, איך להבין אנשים.
תמיד יכולתי לשבת על הרצפה ברגליים משולבות ולהביט, יכולתי
להביט שעות, פשוט להסתכל על אנשים, לרוב זה הפחיד אותם, או
לפחות הביך אותם, אבל ממנו אני רק זוכרת את המחברת הקטנה ההיא
שפשוט לא הצלחתי להבין איך היא לא בורחת לשום מקום.
אני חושבת שהופעתי במחברת הזו כל-כך הרבה פעמים שפשוט נמאס לי
יום אחד להסתכל על איך אני נראית.
אני שומע אותה נושמת, אני פוחד לראות אם היא ערה או לא, אבל זה
לא באמת מעניין מי יושב מולי.
מאז ומתמיד היה לי מנהג ליצור "משפטי חוכמה" - ככה הייתי קורא
להם, לפתח אותם למין משל קטן שאולי יום אחד יזכיר לי מקום או
איש מסוים בחיי.
אני זוכר את היום בו כתבתי משפט עליה: "אבל מתי זה עכשיו ולא
מאוחר?" לא הבנתי מה זה אומר, זה פשוט מה שיצא שראיתי אותה.
עם הזמן ניסיתי להבין את המשפט כמו שמנסים להבין חלום. מילה
מילה, פרט פרט ובסוף הגעתי למסקנה אחת.
היא קמה מהכיסא, כנראה לשתות מים. בחוץ יורד גשם, הסתכלתי על
הטיפות בחלון, כבר כמעט חושך.
אני זוכרת אותו יושב ככה, על אדן החלון, בוהה בחוץ, לפעמים היו
שקיעות, לפעמים מכוניות, ובפעם האחרונה היה גם חורף, אני רק
זוכרת את הצל שלו על העיניים שלי, הצל והמחברת הקטנה הזו שתמיד
הלכה איתו.
מוזר איך הזמן משנה את הכל.
את כל המשפטים מכל המקומות הייתי אוגר במחברת קטנה עם שורות
כחולות שתמיד הייתה על גבי.
"אורזגמה לכל פועלת", עניתי, זה השם של המחברת.
"אני מבינה" - היא לא מבינה כלום.
"למה אורגזמה?" - חצי חיוך עלה על שפתיה.
"זה פשוט היה שם." בחוץ היו אנשים קטנים ומכוניות שנסעו בכביש,
הכל נראה כל-כך קטן ומרוחק, כמעט ושכחתי כמה אני גדול.
הלוואי והייתי קטן.

"1"
"אני זוכר את הריח של הקטורת הראשונה שאי פעם הרחתי, היא הייתה
בריח פטל, מין עמוד אדום בוער.
אני זוכר כמה התרשמתי מהעשן שהוא הוציא, זו הייתה הנשיקה
הראשונה שלי.
אולי לא הראשונה מבחינה כרונולוגית, אבל בהחלט ראשונה
מבחינתי.
הכל היה חשוך, ישבנו אחד מול השניה ובהינו, היא הייתה יפה, אני
הייתי מובך.
אני זוכר שידעתי שאני אהיה לבד לנצח והיא תהיה שם איתי, ואז
פתאום היא נישקה אותי.
אני לא זוכר את הגשם שירד בחוץ, או את המוזיקה שניגנה באותו
הרגע, אני רק זוכר את ההרגשה."
"מה הרגשת?"
"שזה נגמר, הרגשתי ריק, מפה לא יכולתי להתקדם, רק ללכת אחורה,
תמיד חשבתי שבני אדם נועדו ללכת קדימה ובמקרה הטוב לעוף, אבל
כנראה שאני נועדתי ללכת אחורה."
"שאני אספור עד עשר אתה תירדם" - היא נופפה את העט באוויר.
"אני מקווה שהיא תפסיק לאהוב אותי, אני לא יכול לסבול את זה
יותר. השירים האלו, הרומנטיקה בגרוש, הנשיקות בסתר והחיבוקים
הפתוחים. שייגמר."
"3"
"תמיד הרגשתי שהזמן נגדי, שאין מספיק ממנו או שיש יותר מיד,
ותמיד תמיד בזמן הכי לא מתאים.
תמיד כאב לי להילחם בזמן, לתת סטירות לשמש, לבקש משאלות
מעננים, תמיד הרגשתי לא שייך,
אבל הם המשיכו בדרכם, ואני נותרתי כאן. לבדי."
"5"
"את לא מבינה את הכאב שעברתי! את לא מבינה את השינויים שעשיתי!
רק ניסיתי לגרום לה להרגיש טוב, ומתישהו שכחתי כבר את עצמי."
"7"
"אולי תוותרי לי קצת? קשה לי עם הזמנים האלו, כל המסעות אחורה
וקדימה בזמן, אני פשוט רוצה להבין!"
"9"
"עוד מעט יהיה שקט. את לא מבינה? שקט זה הדבר הנורא ביותר
שיכול לקרות לי, אני לא יכול להתמודד איתו, אני לא יכול
להתמודד איתי!"
"10".