יצאתי למסע
בשבת מתוקה
אל השורשים
אל תוך האדמה
כבר חשתי את הריח
את השקט והחום
הייתי לי עופר
שבעיניו רק תום

באתי להרפות ולנוח
בביתי: האדמה
לא הבאתי אף שאלה
לא בקשתי אף תשובה
ולא הבעתי משאלה.
באתי הביתה
אל אמא אדמה
להיות חבוקה בין שורשיה בדממה
ולהתרפק לתוך הענווה שבמהותה

גם נצרתי בלבי, מיום אתמול
את האדמה הגדולה
המסתירה מהירח את החמה
וכה אהבתי את
האור הקלוש
הורוד
הרך
שנותר משניהם
מעלי

שמחתי
בחושך המוחלט
שהיה לי
בדיוק בחצות
לא מאור קטן לא גדול
רק
עיגול עמום
ורוד

התמכרתי
לאפלה לשקט לשלוה למנוחה לחום - לאדמה
"שרשים זה כה יציב זה כה נפלא
זה רק מה שיש פה
זה מה שאני רוצה
זה מי שאני
באמת
- אדמה"

אבל מתוך גבעת האדמה שלי
צמח לו פרח בר
לא ורוד, לא לבן, לא כחול, או סגול או קטן
צמחה
צהובה
גדולה
חרצית זקופה
פניה לחמה

ולפתע
כמו פיצוץ
בלי זמן ותזמון
ללא התראה
מול עיני העצומות
התהוותה גבעה
גבוהה בולטת ולבנה
ועל פסגתה
בוהקות
שמשות
בהתרסה

והן הודיעו - "את שמש"
               "ואין ברירה
                 ז ה  ה ש ו ר ש   ש ל ך
                 ואין בריחה
                 את בולטת
                 לבנה ותמה
                 מחממת מעניקה
                 ו... מאירה"
                                       התכילי זאת באהבה?!