היא עולה בכבדות, מתנשפת ומתנשמת.
בידה האחת מטאטא ובשנייה יעה, לא לשכוח קורי עכביש, אבק וכל
הגרגירים שתמיד נאה להם להופיע פתאום, דווקא כשהיא יורדת
מדרגה, דווקא כשחשבה שנקי.
גבה כבר כואב, אגלי זיעה מתנוססים בפניה והיא מנסה למחותם
בשרוול החולצה 'דווקא היום הייתי צריכה ללבוש את החולצה העבה
הזאת ודווקא היום לבשתי את החולצה הורודה והמזעזעת עם כתמי
השמן בדיוק באמצע' זה מה שחסר לה, שמישהו מהשכנים ייצא פתאום
ויתפוס אותה על "חם", מיוזעת ולבושה בחולצה מזעזעת עם כתמי שמן
ענקיים.
להרים את השטיחונים, להשקות את העציצים לפני השטיפה אחרת הכל
יהיה מטונף, לנקות את האבק מהמעקה ולסיים עם זה כבר, מאוחר.
'למה זה לוקח לי כל כך הרבה זמן? צריך לחזור לכושר, לרוץ בשעת
בין הערביים' היא אוהבת את השעה הזאת, ריח הפרחים צורב באפה,
רוח קלילה פורעת את שיערה, מלטפת את פניה ו... שקט.
היא אוהבת שקט, להיות עם עצמה, ופשוט לרחף במחשבותיה, לחלום
ולברוח... כמו באותו היום לפני שנים רבות כשהיא רצה בפרדס
התפוזים, בורחת מהכלב האימתני, מהאפלה שנפלה עליה, מהענפים
ומצחוקן האיוולי של חברותיה על אפסותה ותבוסתה.
ליבה דהר במורד השביל והיא הייתה חסרת נשימה, הן תמיד ידעו את
הדרך לערער אותה בתחבולותיהן השובבות.
הן נהנו לראות את עיניה יוצאות מחוריהן, היא גרמה להן להרגיש
חזקות, נעלות והן אכן היו חסרות פחד לעומתה.
היא תמיד הייתה מפוחדת מדי וחשדנית מדי ובו זמנית נתונה
לחסדיהן בגלל הערצתה ותמימה באשר לכוונותיהן האמיתיות.
אבל מאז חלפו מספר שנים, והיא כבר לא ילדה בת 10, למרות שהיא
מאמינה שבכל אחד תמיד יהיה את הילד או הילדה הקטנה שפעם היו
וכעת הם נשכחו כמו החלומות והמשאלות הקבורות להן אי שם לצד
כוכבים נופלים.
היום היא מרגישה את הפחד והרעידות רק כשהיא עולה על אוטובוס
ומתלבטת האם לשבת מאחור או מקדימה ובסוף היא מחליטה לשבת
מאחור, הרחק מהבחור שנראה חשוד בעיניה.
'יופי! עוד רגע והכל היה מתפזר וכמה רעש כבר אפשר לעשות עם
מטאטא! עוד אחד השכנים יחשוב שאני לא יודעת לנקות וכמה קשה זה
יכול להיות? אם הם רק היו יודעים, אבל כל מה שהם יודעים זה
לרדת ולעלות דווקא כשאני מנקה, הם לא יכולים לחכות עוד כמה
דקות עד שאני אסיים, חייבים בדיוק ברגע זה! אני יודעת שאני רק
המנקה והם משלמים לי אחרי הכל אבל הם עוברים את הגבול!
מצפים ממני פשוט לנקות, להיות נחמדה, חייכנית ולשתוק!'.
'אם רק יכולתי הייתי עוזבת, אני לא צריכה את כל הלחץ והעבודה
הקשה הזאת על הראש, לחזור כל יום שישי מבית הספר, בלי לאכול
ולנוח וישר לרוץ לניקיון, הרי בבניין השני גרים אנשים דתיים
וחס וחלילה שאני לא אסיים לצחצח ולהבריק את כל הבניין לפני
כניסת השבת'.
והיא עולה ויורדת בגרם המדרגות, ממהרת לסיים, מבריקה את המראות
עד ששמש יום השישי תנצנץ כאישור, עד שסימני ידיים, אוכל ושאר
מיני המזיקים אשר נדמה כי כל שבוע הם רק הולכים ומתגברים,
מנסים להביס נפש צעירה, ייעלמו וייכחדו ועוד לפניה עניין שטיפת
המדרגות, המסטיקים וסימני הבוץ, הכל חוברים כנגדה, מנסים
להשפילה.
ימים ריחניים של חופש ותמימות עולים באפה, ריח האביב בין
מדשאות ירוקות, איסוף ביצים ושקיעות ורודות בצל עצי אלון, קול
ניפוץ קליפות האגוזים ורשרוש עלים יבשים, ידיים דביקות מגלידה,
רכיבה על האופניים בשבילי הכפר והולדת סייחים בליל קיצי.
לפעמים היא מתגעגעת לימים ההם.
כשהייתה קטנה הכל היה אחרת, הכל היה ברור, סדר היום, האנשים.
כמובן שלא הכל היה מושלם אבל זה היה קרוב, היו ילדים שזלזלו
והצביעו, היו הקנטות וקריאות גנאי על השיער המקורזל, הנמשים
וקול אימה שהלך איתה לכל מקום ועבר איתה כל כאב, כל קריאה
וכל דחיפה 'אל תתייחסי לשום מילה, תרימי את הראש ותסתובבי, הם
פשוט מקנאים'.
אז היא הייתה מרימה את הראש ואוטמת את אוזניה וממשיכה
ללכת,תמיד חשבה שאם היא תעמיד פנים ותראה להם שהמילים לא
משפיעות, שהיא יותר חזקה ממה שהם חושבים אז הם יפסיקו ויבינו
שאיתה אי אפשר להתעסק אבל נראה שזה רק דחף ודרבן אותם יותר.
לפעמים היא ניסתה להתחבר איתם וחשבה שאם הם ייראו כמה שהיא
מנסה הם יפסיקו אבל גם זה לא עבד.
ולמרות הדמעות היא ידעה שיום אחד יהיה לזה סוף ואולי זאת הייתה
התמימות, כי אז הגיעה עוד צביטה ועוד דחיפה.
והיא זוכרת את תחושת חוסר האונים והפחד, היא לא רצתה לבכות
לפניהם ולהראות להם שניצחו אך לדמעות היה רצון משלהן, אז היא
פשוט עמדה שם לבדה, ילדה קטנה שלא ידעה לדחוף בחזרה.

אבל זה היה אז.
אלה היו ימים גשומים, סערות, רגליים מלוכלכות ורטיבות שחדרה
מבעד למכנס, מבעד למעיל ורוד, ושגרמה לגירודים בגוף.
למרות שנולדה בחורף, היא לא יכלה לסבול את הגשם והקור, נדמה
היה שלחורף הייתה נטייה להרדים אותה וכל מה שרצתה לעשות הוא
לישון, שינת חורף כמו הדובים.
ומצד שני נדמה היה שהחורף עורר אותה, הרגשות הציפו אותה
ותחושת אי שקט עטפה אותה, תמיד הרגישה שהיא צריכה להיות במקום
אחר ולעשות משהו גרנדיוזי במקום לחיות את השגרה היומיומית
הזאת.
עכשיו חורף והיא רוצה לחזור הביתה לפני הטיפה הראשונה, היא
אפילו לא הביאה מטריה, תמיד היא מקווה שהחזאי טעה וגשם לא ירד
היום והשמש תפתיע ותפציע בתחילתו של היום, אך השמיים האפורים
והעננים לא משקרים.
'סופסוף! עוד חצי שעה ואוכל לנשום לרווחה! עכשיו לדלי ולכפפות,
פשוט גאון מי שהמציא את הכפפות החד פעמיות האלה, מחיצה בין
ידיי לגועל נפש, מספיק שזה מטפטף לי על הבגדים ויש לי ריח של
אקונומיקה בסוף היום ועכשיו להעלות את הדלי עד הקומה
האחרונה... אין לי כוח יותר' היא מתנשפת ואוגרת אנרגיות,
הנשימה האחרונה.
"שלום, מה שלומך?" הוא שואל.
"שלומי בסדר, תודה", היא עונה.
"עובדת קשה?" הוא מחייך וצוחק.
"לא, זה בסדר", היא מחייכת חיוך מאולץ.
"טוב, שיהיה לך שבת שלום", הוא מחייך.
"תודה, גם לך" היא עונה וחושבת לעצמה 'אל תדאג, ברגע שאצא מפה
ואהיה בבית זה יהיה סוף שבוע מעולה'.
'מסכן, אם רק ידע מה שאני יודעת, כנראה הוא לא יודע שהקירות לא
בדיוק עבים למרות הבטון, תמיד חשבתי שאם אנשים פשוט יגידו מה
שהם חושבים הכל יהיה פשוט יותר, בלי משחקים והעמדות פנים,
נכון שיהיו כאלה שיסבלו ויפגעו אבל הם יתגברו ויבינו שהכל היה
לטובה'.
'הוא חושב שאף אחד לא יודע שהוא בוגד באשתו והיא, לכודה בכבלי
עצמה, רוצה להמשיך להאמין באגדה שרקמה בראשה על נישואין
מאושרים ואהבה נצחית'.
היא אף פעם לא הבינה את אותן הנשים שנתנו לבעלים לשלוט בהן
ולהשפילן.
היא הבטיחה לעצמה שלה זה לא יקרה.
היא תהיה חזקה, היא תוכיח לכולם שהיא כן יכולה להיות לבר, היא
כבר אדם בוגר שלא נתון להשפעות של אף אחד ושום דבר!
היא לא תתן לאף אדם להשפילה ולזלזל בה, לא יותר.
היא יורדת מדרגה, נזהרת לא להחליק, מרטיבה את הסמרטוט ויורדת
עוד מדרגה, המים כבר קיבלו גוון אפור 'עכשיו הייתי צריכה
להחליף את המים, הרי אני פשוט מורחת את הלכלוך' אבל היא ממהרת
'אבל הדיירים ממילא לא ישימו לב, הם הרי בתוך הדירה, מבעד
לפלדלת והם לא יבחינו בדבר ואני באמת ממהרת ובכל מקרה חמש דקות
אחרי שאני אלך מישהו יצטרך לצאת או להיכנס והכל יהיה שוב לא
נקי, מלוכלך'.
"היי" הוא אומר.
"היי", היא לא מספיקה לענות והוא כבר עובר על פניה.
'הוא חמוד, אבל הוא מבוגר מדי וגם יש לו חברה, בלונדינית
מזויפת, אנורקטית שאפילו להתלבש היא לא יודעת, וגם אם כן הייתי
בגילו וקצת יותר גבוהה הוא לא היה שם לב אלי'.
בחורים תמיד ראו בה ילדה טובה, חכמה ו"צעירה" מדי.
"את ממש חמודה ומקסימה אבל לא נראה לי שזה ילך" או "את עוד
תמצאי מישהו הרבה יותר טוב ממני ואני אשמח לדבר איתך אבל אני
לא חושב שתהיה פה אהבה".
היא אף פעם לא הבינה מה לא בסדר איתה, אולי אם היא הייתה
מתלבשת אחרת או מדברת אחרת, אבל היא לא רצתה להשתנות בשביל אף
אחד, היא מרוצה כמו שהיא אבל תמיד חשבה שאולי בכל זאת יש מקום
לשינוי?
הרוח חזקה ודלת הכניסה נטרקת ברעש, החלונות רועדים והרוח חודרת
מבעד לחולצת הסווטשירט ומקררת את הגוף, היא מתעוררת בבהלה
מהחלום בהקיץ ולרגע כמעט שופכת את הדלי, הצמרמורת
מתפשטת במורד הגב והיא מבינה את המושג "עור ברווז".
היא מסיטה את הפוני מעיניה ופולטת אנחה, עוד 5 מדרגות, חדר
כניסה והיא סיימה.
עוד כמה ימים היא תקבל משכורת, והיא נזכרת במשהו שדודה נהג
לומר "כל עבודה (כמעט) היא מכובדת כל עוד אתה לא מתבטל וחי
כטפיל על גבם של אחרים" ובכל זאת היא לא יכלה שלא להרגיש
צביטה בלב כל פעם שהיא חשה טיפת זלזול בחיוכם של הדיירים.
היא נזכרת שערב יום שישי היום וצריך לחשוב מה ללבוש, למרות
שאין לה מושג מה בתכנון.
'עם החברים האלה אי אפשר לדעת איפה תמצא את עצמך בסוף הערב
ובסוף אני מוצאת את עצמי בחוף הים, לבושה חולצה דקיקה ונעלי
עקב ב-20 מעלות'.