זה אחד הימים המעצבנים האלה, השמש מכסחת כמה שהיא רק יכולה,
כאילו אין מחר, ואני יושב לי במכונית אדומה ישנה, תקוע בפקק
מזורגג, לא ממוזג.
טררראאאח!
מעכתי איזה זבוב טורדן שהחליט להידבק דווקא אלי והתיישב לי על
הלחי סמוך לנחל זיעה, מעכתי אותו, את המניאק, שילמד, אני חמוד
חמוד, אבל עד כאן...
תוך שעמום אני מציץ בנהג שעומד לצידי באיזה אוטו "מפוצץ". הבן
אדם קודח במרץ באף. "הוא בטוח מומחה בטכניקות לגירוד מוח... אם
לא אצפור מיד" - הרהרתי - "הוא ידחף את כל היד לאף, עד המרפק,
אבל הוא עם רכב אוטומטי" - הרגעתי את עצמי כשבצבצה האצבע שלו
מהאוזן...
הנה יש תזוזה קלה, הרכב שלפני מראה סימנים חיוביים, אבל אחרי
שניה אני ממשיך להתעמק בסטיקרים שמכסים לו את התחת. התחלתי
לדמיין אותו מוריד אותם מהתחת לפני המקלחת, קודם העם עם הגולן,
ואחר כך חברון מאז ולתמיד, צווח ובועט לישועה כששערות התחת
נתלשות לו אחת אחת, צורח נ נח נחמ אאאך בתלישת מוכרחים להיות
שמייח...
הצפירה מאחור מעוררת אותי מלבהות באין שלפני ואני שב למירוץ
הכבישים, הזמזום משמאלי כמעט והזכיר לי את הזבוב ז"ל, כשחלף על
פני בטיסה זבוב שתי פעימות 50 סמ"ק. כוס אמק... למה לי לשבת
באוטו המצחין הזה כשאפשר לזבזב בין המסלולים כאילו אין מחר.
נתתי מבט (ששמור איתי למקרים כאלה), תוכחה בזבוב מהולה בקורט
בוז מתנשא מתובלת בקנאה צרופה קצת מלח ופלפל לפי הטעם...
ושוב אני עומד בטור אינסופי, מזדהה עם המחוג שהולך וקרב לקו
האדום, קרוב לרתיחה. בלופ, בלופ בלופ בלופ, בלופ בלופ בלופ
בלופ, אני מתחיל לבעבע. בועות עולות לי מהתחת ומטפסות לראש.
'כך בטח מרגישים המים בפנג'ן?' תהיתי ביני לביני, מתבשל...
"היי, מה שלומך?" חייכה השמש היומית שלי ברכב לצידי.
"בלופ" - השבתי - "בלופ בלופ בלופ" - התרסתי מבט מנסה לעצור את
גאות הבועות...
"נפגש הערב?" שאלה.
"בלוווופ" - השבתי בבלופ גרוני עמוק, מאשר שנפגש.
"ביי" - טסה לדרכה...
איזה יופי חשבתי לעצמי, עוד שתי פניות שמאלה ואחת ימינה ואוכל
למזוג את עצמי על כפית קפה בכוס קטנה, אוסיף שתיים סוכר ואשב
לשתות בסלון הממוזג.