הייתה לה אהבה גדולה, היא קראה לו הנס שלה. הוא הגיע שנייה
לפני שהיא הפכה לצינית ומרוקנת ומילא אותה בחיות שהיא לא ידעה
שיש בה. היא שאלה אותו שוב ושוב איך הוא ידע להגיע בזמן והוא
צחק, בדרך כלל השיחה הזו הסתיימה ב-"בואי כלבה מתוקה שלי, בואי
תמצצי קצת לדום שלך".
אבל, לפעמים אהבה זה לא מספיק והם החליטו לסיים את הקשר כשהם
עדיין אוהבים ולפני שהם יהפכו לזוגות הנוראיים והמתוסכלים האלה
שעושים הכול כדי לחרוך אחד לשני את הלב.

מאז כל המזל שלה השתנה, ניסים המשיכו לקרות לה בלי שהיא הבינה
איך זה קורה: אחרי שנים של חיפוש עבודה פתאום נחתה עליה המשרה
שהיא תמיד חלמה לקבל עם המשכורת שהיא לא העיזה אפילו לפנטז
עליה. אחרי עשור של עבודות זמניות וחיי תפרנות היא זכתה לעסוק
בדברים שבאמת מעניינים אותה, לטייל בכל העולם ולפרגן לעצמה קצת
בורגנות. היא נאלצה לעבור לעיר אחרת אך השינוי היה מבורך, שכרה
לעצמה דירת גג המשקיפה אל הים וקנתה רהיטים חדשים, היה לה טוב,
ממש טוב.
אנשים סביבה חשבו שהיא צריכה להתחיל לצאת ולהכיר בחורים אבל
היא העדיפה להשקיע את עצמה בעבודה. אפילו הבוס שלה שאל אותה
יום אחד אם היא רוצה שהוא יכיר לה מישהו והיא חייכה וענתה שכמו
שנחתו עליה כל מיני ניסים, גם הבחור הנכון יגיע בזמן, היא
הייתה חדורת אמונה.

אומרים שצריך להיזהר במה שמבקשים ולנס הבא בחייה היא לא הייתה
מוכנה בכלל: באחד הבקרים היא ירדה עם הכלב וראתה סבלים מעבירים
ארגזים לאחת הדירות בבניין. הכלב ברח לה ורץ היישר לתוך הדירה,
היא רצה אחריו וקפאה כשראתה את השניים מסתערים אחד על השני
בשמחה, הגולדן שלה והנס הראשון בחייה, אהובה לשעבר.
גם הוא קפא לכמה שניות ואז חייך את החיוך ההוא שאומר לה לגשת
אליו. היא ניגשה והם התחבקו, היא רעדה בטירוף והוא אמר שהוא
התגעגע לריח שלה. היה לה ברור שהיא צריכה לצאת משם לפני שהיא
מתחפרת ומתמכרת, למזלה זה היה יום עבודה אז היא הזמינה אותו
לקפה בערב ואמרה שהיא חייבת לרוץ.
כל אותו היום היא הייתה סהרורית, היא ידעה שאסור לה לתת לדברים
להרחיק לכת כי הם לא יכולים להיות ביחד, עכשיו הייתה סיבה חדשה
בנוסף לכל הסיבות הישנות: היא הרוויחה הרבה מאד כסף והמשפט,
"אני בחיים לא אחיה עם אישה שמרוויחה יותר ממני" היה חקוק
במוחה עוד מהתקופה שהיא חשבה שהיא וכסף זה שילוב בלתי אפשרי.
היא החליטה לשמור על דיסטנס ולנסות לכוון את הקשר ליחסי שכנות
ידידותיים בלבד.

היא הצליחה, במשך כמה חודשים הכול היה מצוין. הוא היה קופץ מדי
פעם לראות אצלה סרט והיא נהנתה לראות אותו מעקם את האף כל פעם
שאמרה לו לקחת מהמקרר מה שבא לו ושיביא לה גם. לפעמים הוא היה
מנסה לשלוח ידיים או לתת לה פקודות אבל היא התעלמה, שיחקה אותה
קשוחה והוא שיחק אותה נעלב ובסוף הם תמיד צחקו על זה.
בבקרים היא הייתה יורדת עם הכלב ורואה כל פעם בחורה אחרת יוצאת
מדירתו. לפעמים היה להן חיוך מרחף והיא זיהתה את הפסים האדומים
שהציצו דרך הגופיות והמעיים התהפכו לה. לפעמים הן היו יוצאות
עם עיניים אדומות מבכי וגם את הלבבות השבורים היא זיהתה דרך
הגופיות והמעיים התהפכו לה.
למרות זאת, סך הכול המצב היה נסבל והיא התחילה לקבל שוב את
תחושת הבטן הזו שמשהו טוב עומד לקרות, היא חשבה שהיא הולכת
לפגוש מישהו חדש.

זה היה ביום שישי אחר הצהרים, השרב של סוף אוגוסט ישב לכולם על
העורף והיא ניסתה למצוא קצת אויר לנשימה במקלחת קרה. פעמון
הדלת והטלפון הנייד שלה צלצלו במקביל והיא רצה מטפטפת עם מגבת
מתנפנפת, מנסה לענות לשניהם. בדלת עמד הדום והיא סימנה לו
להיכנס, בטלפון היה אדון מילר, אחד הלקוחות הכי חשובים שלה
בשיחה מניו יורק.
מילר התנצל על השעה והיום אבל אמר שהוא רצה לבקש כמה דברים
לפני שהיא נוחתת בניו יורק ביום ראשון. היא אמרה שאין שום בעיה
ושהוא יכול להתקשר אליה מתי שהוא רוצה, היא התחילה לחפש נייר
ועט כדי לרשום לעצמה נקודות חשובות ולא שמה לב ליד שנשלחה אל
המגבת ושלפה אותה בהפתעה מוחלטת, היא התבלבלה לגמרי והתחילה
לגמגם למילר מילים לא ברורות. זו הייתה שיחה חשובה מדי כדי
להפסיק באמצע והיא לא הייתה מסוגלת אפילו לבקש סליחה לרגע
ולגרש את מי שעמד מחויך ומרוצה, מצליף עם המגבת באוויר כאילו
הוא אינדיאנה ג'ונס לפחות.
היא החליטה לעבור לחדר העבודה, מתעלמת מהעובדה שהיא ערומה
לחלוטין וחשבה לעצמה שהוא ישלם על כך ביוקר כשהיא רק תסיים את
השיחה, היא חזרה להתרכז במילר ולרשום לעצמה הערות.
השאננות שלה הייתה מוקדמת מדי, הוא עקב אחריה גם לשם, נעמד
מאחוריה ונשף בעורפה, היא נשמה עמוק ונשכה את השפתיים, הביס
בכתף לא אחר לבוא והיא לא הרשתה לעצמה לצייץ, ממשיכה לנשוך את
עצמה חזק ולהמהם תשובה חיובית לשאלתו של מילר. היא עצמה
עיניים, יודעת שעכשיו תורו של הפליק בישבנה והמשיכה לנשוך
שפתיים אבל הפעם הדברים התנהלו אחרת. כשהתכופפה אל דף הנייר
לכתוב היא הרגישה את לשונו נעה במעלה ירכיה, הולכת ומתקרבת
למקום הכי מסוכן לה ולאדון מילר.
היא ניסתה לברוח שוב אבל הוא לפת אותה בחוזקה וסכנת נפילה
נראתה קרובה מתמיד. היא ניסתה לשמור על קול יציב וענתה "אוף
קורס מיסטר מיללללר, איי אנדרסטאאאאנד", המוח שלה החל להתמוסס
והמילים נמרחו על הדף. אחרי כמה דקות אדון מילר, איש דתי,
החליט סוף סוף לסיים את השיחה כדי שהיא תוכל להתכונן לשבת, היא
סיימה במשפט "ברוך השם" והפעם באמת התכוונה לכך, הדום המשיך
לחפור בתוכה עם לשונו והברכיים שלה רעדו.
היא דיברה לעצמה, ניסתה להזכיר לה שהיא אישה חזקה ואסרטיבית
ושיש לה כוחות להלחם בו אבל כשפתחה את פיה לומר לו את זה יצא
לה קול שבור ורועד: "אל תעשה לי את זה, אני מתחננת בפניך". הוא
התעלם מתחינותיה ורק חפר יותר ויותר עמוק, יודע בדיוק את הקצב
שלה.
"תפסיק, בבקשה תפסיק", היא המשיכה, אבל הוא בשלו, עד לשנייה
שהיא כמעט גמרה ואז הוא הפסיק, קם וסובב אותה אליו, הפעם ברכיה
כשלו והוא היה צריך לאחוז בה. היא התנשפה ורעדה, דמעות עלו
בעיניה והוא נישק אותה. היא נרגעה קצת והוא אמר לה שיש לה
סייפוורד ושהיא מוזמנת להשתמש בה מתי שבא לה ושוב חייך.
היא המשיכה להתחנן, "אל תעשה לי את זה, בשביל מה זה טוב?
להוכיח שאתה יכול? הנה, אני אומרת לך שאתה יכול אבל אתה תשבור
לי את הלב, בבקשה תפסיק".
הוא שוב אמר לה שיש לה סייפוורד וברגע שהיא תאמר אותה הוא ילך
אבל היא לא הייתה מסוגלת, הסאבית שבה לא הייתה מוכנה יותר
לשתוק או לוותר וכשהוא תפס בשיערה וגרר אותה לחדר השינה היא
הלכה בצייתנות.

הם נעמדו מול המיטה והוא שאל איפה מגירת הקסמים. היא חייכה
והובילה אותו, שמחה שהוא זוכר את השם. הוא פתח את המגירה כשעל
פניו הבעה רצינית, הוציא והחזיר אביזרים שונים עד שחיוך ממזרי
ומרוצה הופיע, הוא אמר לה לשכב על הגב בידיים ורגליים פרושות
ופנים לתקרה, היא צייתה.
הוא התיישב עליה והתחיל לפתוח את החבל הארוך, קושר צד אחד של
המיטה ואז מלפף סביב ידה. היא לא הבינה, אמרה לו שיש רצועות,
למה הוא צריך לקשור את היד ישירות לחבל?
סטירה מצלצלת נחתה על לחיה, "שתקי כלבה, את לא מוציאה הגה -
ברור?"
היא בלעה את הרוק ומלמלה "ברור". עוד סטירה עפה היישר ללחי
השנייה, "ברור מה?" הוא אמר, ספק שאל. היא הסתכלה לו בעיניים
והוא קרב את פניו אל שלה. היא ידעה שמרגע שתאמר את המילה אין
דרך חזרה. הוא סטר לה שוב והדמעות הציפו אותה, היא הסתכלה על
פניו ואמרה את המשפט שהיה לה הכי קשה להגיד, "ברור אדוני". הוא
חייך ונישק אותה ארוך ועמוק, היא כבר הייתה בדרך לספייס והוא
חזר לקשירות.

אחרי כחצי שעה של עבודה הושלמה יצירת המופת, החבל היה קשור
עליה באיקס כשהמרכז שלו היה קשר עבה ושמן שמוקם בדיוק מעל
הדגדגן. הדום נראה מרוצה אבל זה לא הספיק לו, הוא הביא נרות
והחל לטפטף שעווה על החבלים, על ידיה ורגליה, יוצר רשת של שתי
וערב משעווה וחבלים על כל גופה.
לא היה לה מושג מה הולך לקרות בהמשך וכבר לא שינה לה, היה לה
חם ונעים והיא הרגישה עטופה נאהבת ומרחפת , עד הרגע שהיא
הרגישה את הוויברטור נדחף בברוטאליות לתוכה והבינה משפת גופו
שהיא צריכה להתעורר.
"אוקי זונה, תקשיבי טוב כי אני אסביר רק פעם אחת!" הוא נכנס
לתפקיד הקצין שכבר היה טבוע בו. היא סימנה בעיניה שהיא ערנית
וקשובה. הוא התחיל להסביר: "כל הגוף שלך קשור בחבל אחד כך שכל
תזוזה של איבר תמתח את החבל באיבר אחר. אם את רוצה לגמור
תצטרכי לשפשף את עצמך על הקשר אבל זה יכאב לך בידיים
וברגליים". הוא השתתק, נותן לה להבין מה בדיוק הולך לקרות, היא
לא הגיבה. הוא רכן מעליה, הפעיל את הוויברטור ואמר, "עכשיו
נראה איזה שרמוטה מיוחמת את ועד כמה את מוכנה לסבול כדי
לגמור". היא עדיין לא הגיבה והוא התקרב בגופו אל פניה, הוא כבר
היה ערום והזין היפהפה שלו נגלה במלוא הדרו, הוא הכניס אותו
לפיה ואמר, "מאחר והכלבה צריכה לחשוב היא יכולה בינתיים למצוץ
לדום שלה".
מהשנייה שהוא היה בפיה היא לא הייתה צריכה יותר לחשוב, היא
כל-כך התגעגעה לטעם שלו ולתחושה שלו ממלא אותה שהיא ידעה שהיא
מוכנה לכל כאב כדי לגרום לו אושר ולתת לו לראות אותה גומרת על
החבל.
הוא זיין לה את הפרצוף והיא שפשפה את עצמה חזק על הקשר, מרגישה
את הידיים והרגליים שורפות ונקרעות, את השעווה שמתנתקת מהגוף
וצובטת אבל לא היה לה אכפת, היא הייתה בספייס מטורף ועמדה
לגמור.
הוא יצא מפיה ושאל אם היא רוצה לגמור והיא ענתה, "מאד אדוני".
הוא נשק לה ואמר שהיא כלבה טובה ושמגיע לה פרס, הוא הוציא את
הוויברטור מתוכה וחדר אליה אחרי שהשתחל בין רגליה. התחושה שלו
בתוכה הייתה עילאית, היא שפשפה את עצמה עוד יותר חזק על החבל,
מתבוננת בדם שזורם על פרק ידה וגמרה.

הוא קם ונשכב לידה, מנגב את הזיעה ממצחה ומלטף אותה, "את המלאך
שלי, תמיד תהיי המלאך שלי" הוא אמר והיא בכתה, מאושר, מפחד
מהעתיד, מכאב על הסאבית שהייתה סגורה בתוכה כל-כך הרבה זמן, רק
בכתה ולא יכלה להפסיק. הוא שחרר את החבלים וקילף את השעווה
בעדינות ואז נשא אותה אל המקלחת שם הוא רחץ אותה וחיטא את כל
הפצעים. הם חזרו למיטה ושקעו בשינה עמוקה.

היא התעוררה מצמא ובחוץ כבר היה חושך, הלכה למטבח להביא משקה
ואז נכנסה לחדר העבודה והסתכלה במחברת בה שרבטה בזמן השיחה עם
אדון מילר. בתחתית הדף, הדבר האחרון שהיא כתבה  לפני שכל החיים
שלה השתנו, היה משפט מרוח - "חייבים לקחת בחשבון כל פרט ופרט
לפני שעושים עסקה בסדר גודל כזה".
היא לקחה עט, מחקה את המילים "בסדר גודל כזה", והוסיפה, "עם
השטן!"