כשהייתי בת שנתיים ביקשתי שתשירי לי שיר לפני השינה אבל רק
הקראת לי סיפור.
כשהייתי בת שלוש ביקשתי שתקריאי לי סיפור אבל רק דיברתם איתי
עד שנרדמתי.
כשהייתי בת ארבע ביקשתי שתדברי איתי עד שאני אירדם אבל רק
נשארת שם יושבת ומחכה שאירדם.
כשהייתי בת חמש בקשתי שתישארי איתי עד שאני אירדם אבל רק נתת
לי נשיקת לילה טוב והלכת.
כשהייתי בת שש בקשתי נשיקת לילה טוב אבל רק אמרת לי לילה טוב
חטוף והמשכת בעיסוקייך.
כשהייתי בת שבע איחלתי לך לילה טוב וחיכיתי לתשובה שאף פעם לא
הגיעה.
כשהייתי בת שמונה רציתי לראות אותך לפני השינה ולא מצאתי אותך
בבית.
כשהייתי בת תשע כבר הפסקתי לחפש.
עכשיו כשאני הולכת לישון אני כבר לא מפחדת מהחושך וגם לא
מהקולות שמקיפים אותי, אני לא מפחדת ממה שזז מתחת למיטתי כי
אני כבר ילדה גדולה. אני ילדה גדולה כבר 16 שנה.

אני רוצה להגיד לך שאני שונאת אותך
אבל אני לא יכולה כי למרות הכל את אימא שלי
אני רוצה להגיד לך שהלוואי שתמותי
אבל המילים נתקעות לי עמוק בבטן
והכל בגלל שנשאת אותי שם במשך תשעה חודשים
אני רוצה להגיד לך שאני רוצה אימא אחרת
ואז נזכרת שאת סבלת כאב צירים חזק
עד שהשמעתי את נשימתי באוויר העולם
אני רוצה להגיד לך המון דברים שלא יוצאים לי מהפה ונשארים רק
בראש ובלב
אז אני לא אגיד, אני אעשה
אני אסע רחוק מכאן, לקצה השני של העולם
כדי לא לראות אותך שוב
אבל לפני זה אני אגיד לך
תודה על הכל.