האור בוקע מקרן זווית בפינת החדר. בשביל להבחין בתוויה מבעד
לצללית מוכרח דייב להטות את ראשו בתנוחה משונה, קצת ציפורית.
ג'ואן צוחקת בחינניות נשית מפתה.

"אם כן הגעת לבסוף?", היא שואלת, דייב מפטיר "כן..."
מחוץ לחלון השמש הדהויה שוקעת סופית. בכחלחלות המעורפלת שלובש
חדר האורחים המרוהט במעשיות גובלת בחסכנות פוסעת ג'ואן צעד
ומחצה קדימה ונוטלת את ידו הבשרנית של דייב, מקרבת אותה אל
חיקה ומשחקת - מלטפת בה בתנועות עדינות.
"הוא הלך כבר?" שואל דייב בעוינות-מה ונועץ מבט באישוניה. "כבר
מזמן הלך", משיבה ג'והן ועיניה כבויות המבע נעוצות בכף ידו,
"הלך ולא יחזור..." "עדיף כך", רוטן דייב.
הם מתיישבים על הכורסא הארוכה שריפודה כבר דהה לאפור חסר אופי
במרחק מה אחד מהשני, דייב נחלץ מאחיזת אצבעותיה וידה צונחת ללא
רוח חיים באזור החיץ שביניהם.

הוא מדליק סיגריה ונועץ עיניים עיקשות במרקע הטלוויזיה המקרין
איזה מין שעשועון עם מיני אנשים מקושטים-מחויכים. העוצמה כמעט
על אפס. "תרצה משהו לשתות?","קפה, תה, ויסקי?", ג'ואן מביטה
ובאין מענה מתרוממת ופוסעת בצעדים איטיים לא בטוחים בכיוון
המטבח, ידיה תלויות מיותרות בצד הגוף. בלי להדליק אור היא
מרתיחה קומקום ומסדרת כפיות אבקה לשני כוסות. עם צליל השריקה
של הקומקום היא מחניקה בכי ומשלבת ידיים על החזה. דייב קורא לה
מרחוק והיא מזדרזת לנגב את עיניה בשרוול החולצה. הוא קורא בשמה
פעם נוספת בנימה מפויסת מזו שנקט קודם ולאחר רגע מחבק את
מותניה מאחור.
"הכל יהיה טוב מעכשיו", הוא מבטיח בנימה בה גברים תמיד משקרים.
ג'ואן מסתובבת לחבק אותו והקומקום שרתח שורק כמו דהרה של
אמבולנס. החדר אפל לחלוטין והם עומדים עוד רגע כעמודי בטון
מנוחמים ואז חוזרים לחדר האורחים עם שני כוסות קפה ביד.
"בחרת לך דירה?" שואל דייב, ידו האחת פורמת ללא התנגדות את
כפתורי חולצתה יד שנייה אוחזת בדפנות כוס הזכוכית. "החלטתי
להשאר בסוף", "ומה יהיה עם העבודה?", שואל בארסיות מה, מאוכזב
בעליל מהחלטתה. "אמצא אחת אחרת, לא אבדה גדולה. יש לי כסף
לחודשיים הראשונים וחוץ מזה נוח לי כאן." דייב מגיע לכפתור
האחרון, מניח בזהירות את הקפה על השולחן ומסיר ממנה את החולצה.
הוא לוטש עיניים רעבות בשדיה הגדולים הבולטים מהחזיה הלבנה
ומניח יד על בטנה של ג'ואן, מספיק נמוך בשביל שלא תתנגד. ג'ואן
מסדרת את שערה הזהוב בהיסח הדעת, מבטה אי שם רחוק, כמו מנותק
מגופה המזדקר בעירומו. "הוא לא יחזור לכאן יותר, נכון?, "כן,
כן... עדיף שכך", מפטיר דייב בדיבור מכני אדיש. הוא שולח
אצבעות במורד החצאית של ג'ואן ולאחר צליל הגניחה הדקה נוטל
ממנה את התחתונים וסוחב אותה על הידיים עד למיטה.
לאחר מספר דקות הוא יוצא מתוכה באותה מסורבלות שנכנס ונשכב על
הצד השני של המיטה כטנק שיצא משליטה. "מה יהיה עכשיו?", שואלת
ג'ואן בחשש לאחר הפוגה קלה של נשימה. "עכשיו הולכים לישון",
מפטיר דייב ביובש. "התכוונתי, מה יהיה איתנו?" שואלת, נפגעת.
"אין אנחנו, ג'ואן, מותק. מחר אני נוסע מכאן."

כשדייב נרדם בצליל נחרה איום נחלצת ג'ואן מהשמיכה והולכת לחדר
האמבטיה, היא מנגבת את עיניה הדומעות, התשושות ובחצי צחוק מריר
מביטה אל המרכז של אישוניה החומים. "אף פעם לא אוהב יותר אף
אחד", ממלמלת למראה, "החיים הללו הם רצף מתמשך של אכזבות". היא
נוטלת מהמדף את סכין הגילוח התלת-להבית 'שלו' המלוכלכת בזיפי
שיער אדומים, טובלת אותה בזרם המים הקרים ומצמידה אותה
לצינורות הדם השקופים של יד ימינה, בהנאה היא מניעה אותה במעלה
העור ומביטה בשלושת נימי הדם שנוצרים מאחור, שלוש שריטות דם
'לזיכרון'. ג'ואן מכבה את האורות בבית ומתיישבת על הכורסא של
חדר האורחים, מחבקת את רגליה בחיקה. הכאב כבר עוזב אותה, במרחק
נובחים הכלבים לירח.